הרבה מאיתנו כועסים שהמורים שוב שובתים, זה מובן, וגם אני אצטרך לקחת את הילד איתי לעבודה מחר ולהחזיר אותו לבית הספר בשעה 11:00. אגיד מראש, אני בעד השביתה כי אשתי מורה. כי אני יודע מקרוב מה היא עוברת ואם לא הייתי יודע, כנראה שהייתי כועס כמו כולם.
אז כמה עובדות על מה זה להיות מורה בישראל:
• רובנו חושבים שמורים מסיימים את העבודה בסיום שעות בית הספר. זה אף פעם לא כך. הרבה מהעבודה נעשית בבית, עד שעות מאוחרות, ובסופי שבוע. כשאני מגיע באזור השעה 21:30 מהעבודה הביתה, אשתי עדיין בודקת מבחנים, או מכינה מערכי שיעור.
3+• הטלפונים לא נגמרים, מהורים או ממורים אחרים, ובדרך כלל זה לא מחמאות – אלא טענות.
• במקום לקחת מבעלי תפקידים שמקבלים שכר נאה, פוגעים בבעלי משכורות נמוכות. מורים מגיעים אולי בסוף דרכם לשכר של 15 אלף בחודש, וגם זה – אחרי הרבה שנות ותק והשתלמויות. אבל גם אם ניקח שכר ממוצע של 10 אלפים ברוטו (שכר של מורה שלא בתחילת דרכו), זה לא השכר האמיתי. לכמעט כל המורים לא מאשרים קביעות של 100%. רובם עובדים על 80% משרה, מה שאומר 8,000 ברוטו (בממוצע), כשבכל שנה ישנה אי ודאות לגבי אחוזי המשרה בשנה הבאה שנקבעים על פי צורך. אני לא מכיר הרבה עבודות שבכל שנה צריך להתפלל שאחוזי המשרה לא ירדו.
3+• פייק השבתון: "מה אתה רוצה, הם מקבלים שנה חופש פעם ב-7 שנים בתשלום", אומרים לי. האמת היא כזו: המורים מפרישים הצידה חלק משכרם – כמעין קרן השתלמות אותו הם יכולים לנצל לשנת שבתון, במידה והם לומדים השתלמות (זה לא באמת חופש). זאת אומרת, הם משלמים על עצמם בשנה הזו ואז גם נפגעים בהפרשות הפנסיוניות שלהם. לכן הרבה מאוד מורים לא לוקחים שנת שבתון, או לוקחים אותה באופן חלקי.
• פערי שכר ענקיים אל מול מדינות ה-OECD שבמרביתם דווקא חושבים שחינוך ילדנו זה בדיוק הדבר שצריך להשקיע בו.
• בשל תנאי השכר הירודים וחוסר הביטחון התעסוקתי – התמודדות עם מחסור תמידי בכוח אדם וכוח אדם מתחלף.
3+ואחרי כל זה, הייתי באמת מקבל בהבנה כואבת קיצוץ רוחבי של כל המגזר הציבורי אם באמת היה שווה. בכל זאת מלחמה, גרעון בתקציב, ואנחנו משרתי מילואים תמיד שם לתת כתף ולשאת בנטל.
הבעיה היא כזו – בעוד שכל המגזר הציבורי מקבל תגמולים כפיצוי לקיצוץ השכר הרוחבי, דווקא את המורים החריגו. למה? פשוט כי יכולים, וגם כי יש בארץ נטייה להכות עוד במי שגם ככה רגילים להכות בו.
3+ועובדה נוספת שהופכת את הנושא למרגיז במיוחד – המורים החרדים הוחרגו מהקיצוץ. זאת אומרת, אנחנו שנושאים בנטל, משלמים מיסים, משרתים במילואים (בלי לטעון קטגורית כמובן שחרדים לא משרתים, כי היו איתי כאלה בעזה) – נשלם, ואחרים שיש מי שדואג להם קואליציונית ופוליטית לא. כשזה המצב, קשה הרבה יותר לתת כתף בהבנה כואבת.
אני לא רוצה להפוך את המקצוע הזה למשהו נוראי. אשתי מורה בחסד, מבחירה ומאהבה גדולה לילדים ולחינוך הדורות הבאים. היא יכלה בהחלט לבחור לעבוד בהרבה עבודות אחרות – כולן מתגמלות יותר וקשות פחות. זו זכות ולא חובה ואף אחד מאיתנו לא רואה את עצמו כקורבן.
אבל המורים הם בדיוק המגזר שסובל מאוד ממחסור תמידי בתקציב ובכוח אדם, לצד עבודה שאין חשובה ממנה – שמירה על ילדנו וחינוך הדורות הבאים. והוא צריך להיות האחרון ולא הראשון שפוגעים בו.
