רבים טוענים כי מדינת ישראל מתקיימת תחת איום תמידי, מציר הרשע האיראני ועד לקיני הטרור ביהודה ושומרון. אבל זו אינה בעיה שצצה ב-77 השנים האחרונות. עם ישראל תמיד סבל מפרעות ורדיפות, וכידוע – בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו.
כמו שיהודים מתמודדים בגבורה עם כל האסונות, הם מכורים לשקט גם כשהאדמה רועדת מתחת לרגליהם. כך ראינו כשאחרי שבועות של הפסקת אש בלבנון ובעזה. כשאין הותר לפרסום בכותרות, הגיעה הדממה המדומה.

הלחימה ברצועה התחדשה בעצימות נמוכה יחסית, אך זמן קצר לאחר מכן אירע האסון בחדרה, שבו נהרג הצוללן ברק צח ז"ל בתקיפת כריש, טרגדיה שהזכירה את הפגיעות הבלתי צפויה, הטמונה גם באסונות טבע. כעבור ימים התלקח גל שריפות ברחבי הארץ, כשהחשד כבד הינו כי מדובר במעשי הצתה מכוונים בצל השרב הכבד.

כלל המפונים הורשו לחזור: 20,000 דונם עלו באש, רובם שטחי יער
האם יכול להיות שקט במדינת ישראל? בתיעודים הראשונים שקיבלתי מהאש המשתוללת סמוך לכביש 1, נראו מספר נוסעים שנמלטו מהרכבים ועלו על משאית גרר. מה שבלט בעיני זה השוני החיצוני בלבוש, שמעיד גם על צורת החיים, בין האזרחים בקבוצה קטנה שבאותו רגע רק חשבה איך להימלט מהסכנה ביחד.

באותו רגע חזרתי לחג שמחת תורה לפני שנה וחצי, כולם עולים יחד על מדים בעלי אותו צבע אחיד. שוב עם ישראל מוכיח את עצמו בעת צרה. אבל האם אנחנו צריכים רק אסונות כדי לדעת לחיות ביחד בצורה טובה?

לוחם שנפצע בעזה: "חמאס – האויב היחיד, המחאות מחלישות אותנו"
וכאן עולה שאלה עמוקה יותר – מה מחזיק אותנו באמת? מדוע דווקא ברגעי אסון העם היהודי הופך לגוש אחד, כשלפתע לא משנה מאיזה מגזר אתה – כולנו על אותו טנק, משאית גרר ובאותה תפילה.

ייתכן שהשקט האמיתי יגיע לא כשלא יהיו אויבים – אלא כשנפסיק להיות אויבים לעצמינו. כשנבין שאחדות היא לא תוצאה של כאב אלא של זהות משותפת, שנזכור שיש לנו מטרה אחת, שורש אחד, נשמה יהודית אחת שמתגלה כשמניחים את האגו בצד.
אם היהודי לא עושה קידוש, הגוי עושה הבדלה. אם היהודי שוכח מה מבדיל אותו משאר אומות העולם, יבואו אויביו – ממצרים, דרך ממשל ביידן ועד למחבלים בעזה וביהודה ושומרון – ויזכירו לו בדרכם העוינת והרצחנית, כי תפקידם להציב גבול ברור בין העם הנבחר לכל השאר.

הרבה יהודים נרצחים, אך מספר המתבוללים בעולם גדול יותר עד כדי כך שעל פי מכלול הסקרים, ממוצע ההתבוללות בתפוצות הוא 45%. זאת אומרת, כמחצית מהיהודים בחו"ל נוטשים לגמרי כל קשר לעם שלהם, מה שלא היה קורה אם היו סוגרים אותם חלילה בגטו או שהייתה פורצת שואה.
את הקשר שנוצר לדת דווקא מתוך השנאה ליהדות ניתן לראות במהלך ההיסטוריה וגם בתקופה הנוכחית. תנועת התשובה לדוגמה, קמה לאחר מלחמת יום כיפור. גם חטופים שחוזרים מהשבי מעידים איך דווקא בגיהינום העזתי הם מצאו בצורה מדהימה דרך להתחבר לבורא עולם.

לא ניתן להתעלם מהחיים היהודיים לצד הכאב לאורך כל ההיסטוריה. אנחנו חיים בתקופה מטלטלת מאד – אבל האם היינו רוצים שקט מדומה כמו לפני השבעה באוקטובר? או חלילה מצב בו ישראל הינה מדינה ככל העמים?
הבחירה היא בידינו והתשובה טמונה עוד במגילת העצמאות: "ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

המונח דמוקרטיה כלל לא נמצא בהכרזה על מדינת ישראל, למרות שנכתב כי לא יהיה הבדלי דת גזע ומין. הבחירה הייתה של בן גוריון, לאחר שבתחילה משה שרת מחק מהמגילה את המושגים של דמוקרטיה וגם יהדות, אך ראש הממשלה הראשון מילא אותה מחדש ברוח המסורת ובחזון הנביאים.
המהות שלנו כעם איננה השגת ביטחון או שקט – אלא שליחות. נבחרנו להיות אור לגויים, לא בגלל שאנחנו טובים יותר, אלא כי קיבלנו תפקיד. וכל עוד נתכחש לזהות הזאת, המציאות תזכיר לנו. כשנחזור להבין שאנחנו לא עוד אומה אלא עם סגולה, אז יוכל השקט ללבוש משמעות אמיתית, כזו שמתחילה לא מבחוץ, אלא מבפנים.
