ב-11 בנובמבר 2021, בבוקר רגיל בירושלים, אירע פיגוע ירי קטלני סמוך לשער האשפות בעיר העתיקה. מחבל חמוש פתח באש לעבר עוברים ושבים, רצח את אליהו קיי הי"ד, צעיר בן 26, ופצע ארבעה בני אדם, ביניהם נפצע קשה מאוד אהרון אימרגרין – אברך צעיר שהיה בדרכו ללימודים בכולל בשכונת סילוואן.
אימרגרין, שרק עצר בדרך לתפילה בכותל, נפצע אנושות: אחד הקליעים חדר לגופו, ריסק את עמוד השדרה וגרם לו לשיתוק מלא מהחזה ומטה. באורח ניסי, הצליח לשרוד, ומאז הוא מנהל מאבק יומיומי, מאבק שלא רק על החיים עצמם, אלא גם על שמחת החיים, האמונה והתקווה. היום, שלוש שנים אחרי, עם בן קטן בזרועותיו, הוא מספר את סיפורו המלא.
11+"לא הרגשתי שום תחושה רעה"
בכל בוקר היה נכנס אימרגרין לשכונת סילוואן, בלב מזרח ירושלים, באוטובוס ממוגן, מלווה באבטחה צמודה. "כמעט כל יום חטפנו אבנים, בקבוקי תבערה", הוא מספר, "זה היה חלק מהשגרה. אבל אף אחד לא חשב שדווקא ליד הכותל יקרה משהו כזה". כאמור, ביום הפיגוע, אהרון עצר בכותל להתפלל תפילת שחרית.
אהרון שיתף כי מספר ימים לפני הפיגוע הוא חגג עם רעייתו טיול בקפריסין לכבוד יום הנישואין הראשון שלהם. "לא הרגשתי שום תחושה רעה. הייתי באווירה של יום נישואין, שמח, רגוע, אפילו שרקתי לעצמי", הוא נזכר.
11+רגעי הפיגוע בסמטה ליד הכותל
"ואז – כמה מטרים לפני הפניה לכותל אני שומע פיצוצים. הסתובבתי לראות מה קורה – ומצאתי את עצמי על הרצפה, חצי בישיבה. הרגליים לא קשורות לגוף". המחבל הגיח מאחוריו והחל יורה לכל עבר. באותו רגע אהרון הבין שהוא פצוע קשה, אבל עוד היה בהכרה מלאה. הוא זעק: "הצילו! תקראו לחיילים!" אבל הכדור שפגע בו כבר עשה את הנזק: "הוא נכנס מהמותן, פגע בחוט השדרה – ומשם אני משותק מהחזה ומטה. אפס תחושה, אפס תפקוד. כלום".
11+הפיגוע לצערנו גבה את חייו של אליהו קיי הי"ד, יליד דרום אפריקה שעלה לבדו לישראל בשנת 2016 על מנת לשרת בצה"ל. אליהו צעד מאחורי אהרון ונפגע ראשון מירי המחבל. "הוא ירה צרור לעבר אליהו ואחד הכדורים עבר את אליהו ופגע בי".
"אמרתי שמע ישראל. נפרדתי מהעולם"
אהרון ספג חמישה קליעים: אחד ריסק לו את הירך, אחד פגע בכתף, אחד שרט עורק ראשי בצוואר ופגע בלסת – ושניים חדרו אל אזורים פנימיים קריטיים. "הרגשתי שיוצא לי דם מהפה. שכבתי שם, אמרתי 'שמע ישראל', ווידוי, ונפרדתי מהעולם".
במצלמות האבטחה מהאירוע הקשה ניתן לראות כי המחבל מתקרב לעבר אהרון כשהוא שוכב על הרצפה על מנת לבצע בו וידוא הריגה: "היה לו מעצור בנשק. זה היה הנס הראשון", סיפר אימרגרין בקול רועד. המחבל לא הספיק לסדר את הנשק וכבר באותו הרגע כוחות הביטחון שהגיעו לזירה חתרו למגע וחיסלו אותו: "ברוך השם שהוא לא ישתחרר בשום עסקה", הדגיש אהרון.
"עוד דקה – ולא היה את מי להציל"
מיד עם חיסול המחבל, הגיעה חובשת לזירה שנלחמה על חייו של אימרגרין. הפינוי היה מהיר בצורה נדירה: "תוך תשע דקות הייתי ב'שערי צדק'. עוד כמה דקות – לא היה מה להציל". למרות הפציעות, כשהגיע לחדר הניתוח הוא עוד הספיק לומר את שמו לצוות.
11+למרבה ההפתעה, בניגוד לכל התחזיות – כבר כעבור יומיים הוא פקח עיניים. "אמרו שזה ייקח ארבעה חמישה ימים. אבל פתחתי עיניים ביום שני בלילה. הבנתי: הייתי בשיא החיים – ופתאום אני משותק, הפה שלי מקובע, נושם דרך הצוואר, לא יכול לדבר. רק לוח אותיות כדי להגיד 'כואב'".
"שאלתי: אני אוכל להקים משפחה? אמרו לי כן – ונרגעתי"
אהרון נזכר בשתי שאלות עיקריות ששאל מיד כשהתעורר בטיפול נמרץ: "הראשונה הייתה אם אוכל להקים משפחה. אמרו לי שכן, ונרגעתי. והשנייה הייתה – מה אשתי תחשוב? רק שנה נשואים, התחתנה עם בחור בריא, עברו רק כמה חודשים. ועכשיו – אני שוכב פה, חצי גוף משותק, עם לסת מרוסקת. אין לנו ילדים עדיין. מה היא אמורה לעשות עם זה?"
11+"שאלתי אותה ישירות. היא פשוט צחקה. באמת. היא לא הבינה מה אני שואל. אמרה לי: ‘אני התחתנתי איתך – לא עם הרגליים שלך’. באותו רגע הרגשתי שנפל לי סלע מהלב", שיתף.
"היא לא זזה ממני. חצי שנה היא ישנה לבד – ואני רק חזרתי לאט לאט"
אהרון מדבר על אשתו ביראה אמיתית. לא כקלישאה של 'אישה תומכת' – אלא כעוגן ממשי של החיים. "היא הייתה שם כל יום, כל דקה. כשהייתי מקובע ולא יכולתי להחזיק לה את היד – היא החזיקה לי את הנשמה".
11+"חצי שנה היא ישנה לבד. חצי שנה בלי תמיכה מהזוג שלה. ואני? לא היה לי אפילו כוח להיות שם בשבילה. לא פיזית – ולא נפשית. ועדיין – היא לא עזבה לרגע. אפילו לא לרגע של בלבול. היום אני יודע באיזו מתנה זכיתי". התגובות של אשתו היו עבורו מקור כוח בלתי נתפס: "היא עמדה לצידי מהרגע הראשון. אני יודע שזו לא הייתה תקופה קלה".
"אם לא הייתה משפחה – אולי הייתי בוחר למות"
בחודש הראשון לשיקום, אהרון מודה: המחשבות היו קשות. "אם היו שואלים אותי – בלי משפחה, בלי כאב לאחרים – האם הייתי מעדיף למות? אולי כן. אבל כשאתה רואה את האושר של אמא שלך שאתה בחיים, של אשתך, של האחים שלך – אתה אומר: שווה. שווה להישאר בחיים בשבילם".
11+האמונה, לדבריו, שיחקה תפקיד מרכזי. "אני אדם ריאלי – אבל גם הריאליות היא בעצם סוג של אמונה. כי מי שתכנן את הגוף לרפא את עצמו – זה הקב"ה. גם אם לא מבינים למה זה קרה – ברור לי שזה לטובה".
"ללמוד לשבת בלי ליפול, לשים גרב – זה נס"
במשך חודשי השיקום ב"שיבא", אהרון התחיל את המסע שלו מנקודת אפס גמורה. כל פעולה פשוטה הפכה למשימה שלמה. "בשלב הראשון הייתי צריך פשוט ללמוד לשבת על המיטה מבלי ליפול הצידה. הגוף היה כל כך חלש, שהייתי נופל בלי שיווי משקל", הוא נזכר. "אחר כך התחלתי להתאמן בלבוש – איך לשים גרביים לבד. איך להחזיק כף. איך לאכול".
11+"כל הדברים שאנחנו עושים בלי לשים לב – פתאום הם הפכו לאתגרים. ואז אתה לומד להעריך. אתה מבין שכל בוקר שאתה קם, מתלבש, שם נעליים – זה לא מובן מאליו. זה נס". אחד הדברים שאהרון מדגיש שוב ושוב הוא הגישה: לא מה אין לי, אלא מה יש לי.
"הראש שלי לא נפגע. הידיים עובדות. אז עם זה אני יכול לעשות הכל. גם אם הגוף מוגבל – הנשמה חופשייה. והכוח הפנימי לא נפגע, רק התחזק. פגשתי אנשים שנפצעו רק בנפש – בלי כדור אחד בגוף – והחיים שלהם התרסקו. פוסט-טראומה זה משהו שהיום מבינים אותו יותר. ואני ברוך השם לא סובל מזה. וזה לא מובן מאליו. אני מודה על זה כל יום".
"נתנאל אורי נולד – והביא איתו ניצחון אמיתי"
לאחר שלוש שנים של שיקום, התמודדות עם כאב בלתי נסבל ושאלות קיומיות, אהרון חווה את אחד הרגעים המרגשים בחייו: הולדת בנו הבכור, נתנאל אורי. "זה לא היה סתם תינוק שנולד", הוא אומר בקול רועד. "זה היה רגע שבו כל המסע, כל הכאב וכל התקווה התחברו למשהו אחד: ניצחון".
11+"ברגע שנולד נתנאל אורי, קיבלתי תשובה חזקה יותר מכל מילה. הילד הזה הוא ההוכחה שהחיים חזקים מהפציעה, מהשכול, מהפחד". מיד אחרי הלידה, שלח אהרון למשפחתו וחבריו תמונה שלו מחזיק את התינוק בזרועותיו, ולצידה משפט אחד: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". "זה הניצחון האמיתי שלנו", הוא אומר. "לא בנקמה, לא בשנאה – אלא בחיים עצמם. לא נתנו לפציעה לעצור אותנו, לא נתנו למחבלים לנצח. המשכנו לחיות, להתרחב, לפרוח".
"אני לא עומד על הרגליים – אבל אני עומד על החיים"
כיום, שלוש שנים אחרי הפציעה, אהרון לא רק שיקם את עצמו, אלא גם הפך את הפציעה לבמה. הוא מרצה בפני קהלים בכל רחבי הארץ – בעיקר בציבור הדתי והחרדי, אבל המסרים שלו חוצים מגזרים. בהרצאות שלו הוא מדבר על אמונה, על בחירה, על כוחות הנפש שאדם מגלה דווקא כשנראה שאין לו מאיפה לקחת.
11+"יש כאלה שמחזיקים באמונה. אני גדלתי על זה, וזה העוגן שלי. אבל גם מי שלא – יש לו מטרה. ואם המטרה קיימת – אז גם הכוח להמשיך קיים. פשוט צריך להזכיר לעצמך למה באת לעולם הזה", משתף אימרגרין.
במילים פשוטות, בגובה העיניים, הוא מציע כלי התמודדות שנולדו מתוך מצוקה אמיתית. בלי סיסמאות. רק מהלב. "אני לא בא להטיף", הוא אומר. "אני רק מספר מה החזיק אותי, בתקופות הכי נמוכות, כשלא יכולתי אפילו להגיד מילה בלי לוח אותיות".
"אל תביט על מה שאין – תראה מה כן יש"
המשפט שהוא הכי אוהב לומר לעצמו ולשומעיו, חקוק בו כבר מזמן: "אל תמדוד את עצמך לפי מה שאין לך – אלא לפי מה שאתה כן עושה, עם מה שיש לך". כחלק בלתי נפרד מהשיח שהוא מעביר, אהרון מקפיד לא לשדר "גבורה חסינה". להפך. "אני שומע אנשים שאומרים לי 'לידך אני מתבייש להתלונן'. ואני עונה, חס ושלום. גם אם נשברה לך אצבע, זה קשה. כל כאב הוא אמיתי. מותר להתלונן. רק צריך גם להודות על מה שכן עובד. על מה שכן יש לך".
11+האיזון הזה בין כאב להודיה, בין מציאות קשה לבין תקווה ריאלית – הוא אולי המתנה הגדולה שאהרון מביא איתו לכל מפגש עם אנשים. לא כי הוא גיבור־על, אלא כי הוא אדם שלמד להיאחז בחיים דווקא כשהם התרסקו לו מול העיניים. גם אחרי הכל, אהרון לא שוכח לרגע מה ייעודו: "המטרה שלי מאז ומתמיד הייתה להקים משפחה לתפארת, לחיות חיי תורה, לתת טוב לעולם. זה לא השתנה. אולי הדרך שונה – אבל המשימה אותה משימה".
11+להרצאה של אהרון – [email protected]
"אם הקדוש ברוך הוא החליט שהתפקיד שלי הוא לעשות את זה דווקא על כיסא גלגלים – אז אני עושה את זה בכל הכוח. אין לי תירוצים. יש לי שליחות". ובין שיעור לתפילה, בין שיקום להרצאה, בין כאב לתקווה – הוא מחזיק בידיים תינוק קטן עם שם גדול: נתנאל אורי. מתנת אור. "כאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ".
