יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא אחד מהימים הכואבים ביותר בלוח השנה הישראלי. זהו יום שבו עם שלם עוצר את שגרת חייו ומתכנס אל תוך לבו. יום שבו אין אדם שלא מרגיש את הדממה הכבדה יורדת עליו. ברחובות הערים, בבתי הספר, בבסיסי הצבא, בבתים של משפחות שכולות ובבתי הכנסת – כולם כאחד מרכינים ראש. זה לא עוד טקס ולא עוד מנהג. זה רגע שבו זיכרון הנופלים חודר לכל תא בנפש. זהו היום שבו אנחנו, החיים, נדרשים לעצור ולהבין – את המחיר, את הערך, ואת האחריות.
ברגעים אלו, אחד הסמלים המרכזיים שמלווים אותנו היא הצפירה. אישית, אני מודה: איני רואה ערך דתי בעמידה בצפירה כשלעצמה. מקור המנהג אינו שייך לעולם ההלכה היהודית, וההשתקה הדוממת היא מעשה שמקורותיו זרים. ובכל זאת, דווקא ביום הזה, דווקא בצפירה הזאת, יש משמעות עמוקה שאין להכחישה. משום שבשלוש הדקות הללו (דקה בלילה ושתי דקות ביום) – קורה דבר מופלא: כל המדינה, הטלוויזיות, תחנות הרדיו, האינטרנט, הרשתות החברתיות, כל השנאה, הפילוג, ההסתה – הכל עוצר. ברגע אחד נדמה כאילו גם הזמן עצמו עוצר את מרוצתו. זהו רגע של חסד בתוך ים של כאב.
1+בדקות הדומייה, על כל אחד ואחת מאיתנו לשאול את עצמו שלוש שאלות פשוטות אך נוקבות: למה נפלו היקרים שלנו? מה הם היו רוצים לראות כאן היום? ועל מה הם נפלו? לא עבור מחלוקות הם נפלו, לא עבור פילוג, לא עבור שנאה. הם לא חרפו נפשם כדי שנבנה בינינו חומות של זרות וניכור. הם מסרו את נפשם על החלום: שהעם היהודי יוכל לחיות חופשי בארצו, באחדות, באהבה, בשותפות גורל. הם נלחמו כדי שבני עמם יוכלו לקום כל בוקר במדינת ישראל, להקים משפחות, לעבוד, לחלום, ולהאמין.
ביום הזה, ביום שבו הארץ לובשת אבל, אנחנו מצווים לזכור לא רק את מותם של הנופלים, אלא גם את תביעת חייהם מאיתנו: להיות ראויים למדינה הזו. להיות עם שמקיים את צוואתם הבלתי כתובה — לבנות ולא להרוס, לחבר ולא להפריד, לראות את הטוב שבזולת, גם כשקשה. ביום הזה אין ימין ואין שמאל, אין דתי ואין חילוני, אין מזרח ואין מערב — יש עם אחד, מדינה אחת, ולב אחד שמכה יחד בזעקה ובתפילה. ביום הזה, בשעה הכואבת הזו, אנחנו מזכירים לעצמנו שאין לנו שום דבר אחר מלבד זה: עם אחד בארץ אחת, שנושאים בלבם חלום אחד.
1+אין לנו ארץ אחרת. אין לנו דם אחר, אין לנו כאב אחר, ואין לנו סיפור אחר. הארץ הזו שלנו לא ניתנה לנו במתנה. היא נקנתה במחיר כבד מאין כמוהו: בדם הלוחמים, בדמעות האמהות, בזעקת האבות, ובשתיקת האחים שנותרו מאחור. אנחנו מחויבים להוקיר את המתנה הזו. להבין את קדושתה. לזכור שהאדמה הזו רוויית דם קדושים שנפלו על קיומנו כאן. ולכן, ביום הזה, דווקא ביום הזה, עלינו להפסיק את המריבות הקטנות, להתגבר על השנאות הישנות, ולבנות כאן בית אחד גדול, של כולנו.
ביום הזה נתפלל מעומק הלב: שנדע להמשיך ולהיות עם שמכבד את זכרם, עם שיודע לבחור באהבה, באמונה, בבנייה. נתפלל שהקדוש ברוך הוא ירפא את פצעי השכול, יחזק את לב המשפחות, ויבנה אותנו מחדש, חזקים, מאוחדים, נחושים להוכיח: שאויבינו לא יוכלו לנו — ושגם אנחנו, בינינו לבין עצמנו, לא ניפול שוב למלכודות השנאה. ביום הזה, נזכור: 1,866 חיילים נפלו כדי שנחיה. הם נתנו את חייהם כדי שנבחר בחיים – חיים של ערבות הדדית, של אחריות לאומית, של אהבת חינם. זכרם לא יישכח לעולם.
