כבר בעשור הראשון לקיומה של המדינה, השכול והזיכרון הפכו לחלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית. הם חיברו בין עבר להווה ובין כאב אישי לכאב לאומי, כשכמעט בכל בית ובכל יישוב בארץ היו מי שאיבדו את יקיריהם במאבק על קיומה של המדינה. צילום מסך מסרטון ההפגנה ברעננה
עשרה אחוזים מחברי הכנסת הראשונה נשאו עמם את כאב השכול. אחות שכולה אחת ישבה אז במשכן, ויו"ר הכנסת הראשון יוסף שפרינצק שכל את בנו אהרון דוד, טייס צעיר שנשלח ליירט אונייה מצרית בדרכה להפציץ את תל אביב ולא שב.

השר דב יוסף איבד את בתו לילה-נעמי שנפלה בקרבות הנגב. יצחק בן־צבי שהיה לנשיא השני של מדינת ישראל, שכל את בנו עלי בקרבות ההגנה על הגליל. שלושה מחברי הכנסת הפכו להורים שכולים לאחר שכבר נבחרו לתפקיד, ונאלצו לשאת את הכאב האישי בלב העשייה הציבורית.
אחת מהם הייתה פייגה אילנית, אימו של אורי אילן שהתאבד בשבי הסורי בשנת 1955. מילותיו האחרונות "לא בגדתי" נצרבו בלב האומה. זקן חברי הכנסת, שלמה לביא, איבד שניים מבניו זרובבל והלל שנפלו שניהם במלחמת העצמאות.
