יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. בימים כמו היום ליבי רק רוצה לתבוע בים של דמעות, בהרים של געגוע להתפלש באבק הכוכבים של הנאהבים והנעימים. אלה שמסרו נפשם ביודעין ושבלא יודעין, מי במדים ומי בחליפות שבת, אלה שחרפו נפשם במערכות, אלה שידענו וגם כאלה שפחות, ואלה שסתם עלו על אוטובוס בירושלים והוא התפוצץ פתאום לאלף חתיכות.
כמה הייתי רוצה לשקוע בכאב המענג הזה. על איך נשארתם צעירים על איך אני מתגעגעת על איך היה מושלם הכל בצל דמותכם המשגעת. אבל לא יוצא לכם מזה כלום, מיום שלם של אבל מספד ובכי, יום שלם של שירים עצובים ברדיו יום שלם של דיכאון מרהיב.
1+לא איכפת לכם מהעונג המוזר הזה שיש לחי מלהכאיב, בעיקר לעצמו כשהוא חסר, לכם? בכלום זה לא עוזר. אני יודעת, אתם רוצים את הנצח. את הבכן, את ההחלטות הטובות את התאכלס המתבקש מה זה משנה איזה שיר ישימו? מה המגישה תקשקש?
אתם צריכים שם למעלה מגודל עוצם מקום מושבכם איזה מזמור, איזו ברכה לעילוי נשמת לוחם, ספר תורה, מטבע לצדקה, שינון משניות, סעודת אמנים, הפרשת חלה, אחדות אחדות ואחדות זה לא משנה מה, העיקר שמחובר לנצח, ככה לנצח מחובר, האתמול הזה שאנחנו מתגעגעים לו עם הריק שבמחר, עד שאפשר, להרגיש ממש, כאילו כאן.
1+הנה להנציח, הנה לזכור ולא לשכוח, הנה במותם ציוו לנו את החיים. זה מה שנשאר מכם באמת. אז זה יהיה הזיכרון שלי, אני אתגבר למענכם, גם ככה המילים ריקות ליד האור המסנוור של היותכם.
אתם נתתם את הדם, מה אני אתן לכם? אותי, בברכה על התפוח, בקריאת שמע שעל המיטה. בעוד שניה של התגברות, לעילוי נשמתכם המתוקה. קחו ממני, עם קצת פחות לשון הרע קחו אותי, גם ה׳ נתן וה׳ לקח, ואתם למעלה כבר יודעים ששם ה׳ מבורך.
