חגי לובר, אביו של החייל יהונתן לובר הי"ד שנהרג בקרבות ברצועת עזה, שוחח בריאיון מיוחד לכבוד יום הזיכרון אצל רונה לוי, סיפר על הבן שאיבד ועל הדרך שבה בחר להתמודד עם השכול – דרך של משמעות, גאווה וחיים.
"הבן שלי, יונתן, היה ילד עדין, מתוק, מאוד מאוד מחובר לקדוש ברוך הוא", סיפר חגי. "הוא היה נשוי, היה לו ילד, והוא השאיר אחריו אישה בהריון. בינתיים נולד עוד ילד. ואין יום שאנחנו לא בוכים, לא מתגעגעים".
1+חגי מבקש שלא לברוח מהכאב: "גם הכאב הוא חלק מהעניין, וזה בסדר. אפשר להתחבר לכאב. אחת הנחמות הגדולות היא מה שהוא היה, מה שהוא עשה, ואיזה מעגלי השפעה הוא יצר – של קרבה ושל אהבה".
חגי, שגדל בעצמו במשפחה שכולה, סיפר כי דודו ובן דודו נהרגו במלחמות ישראל, וגם בן דוד של אביו. הוא הזהיר כי עם השנים הפך יום הזיכרון ליום של כאב בלבד, "של בכי, של החיסרון, של הדגש על האין" ומבקש לשים זרקור דווקא על מה שיש: "יש את החיים שהם חיו, והם חיים בתוכנו".
1+כשנשאל האם הוא מרגיש שדבריו מובנים ומתקבלים, השיב בביטחון: "אין לי ספק שנקודת המבט שלי היא גם של רבים אחרים. ביום הזה, ההדגשה של החסר והאין מסוכנת, היא מרתיעה. לכן, ביום הזיכרון צריך לזכור לא רק את מה שאין, אלא גם ובעיקר את מה שיש – את החיים שהם חיו, את מה שהם נתנו, ואת המחויבות שלנו לחיות חיים ראויים".
לסיכום דבריו, הדגיש חגי: "אם נגיע כך לבתי הקברות, אם כך ניפגש עם משפחות שכולות, יום הזיכרון לא יהיה רק של כאב, אלא גם של עוצמה, של נחמה, של הכנה ליום העצמאות – וזה לא סותר. אלה תחושות שמעניקות כוח, משמעות, ויכולת להמשיך – כי אנחנו חייבים להמשיך, ואנחנו ממשיכים".
