ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כשהלב של כולנו כואב ומתכווץ, הגיע מיכאל נימרי, אביה של סרן עדן נימרי הי"ד, לאולפן התוכנית "עדן ועודד" עם רונה לוי, כדי לספר על בתו – לוחמת, קצינה, וגיבורת ישראל, שנפלה בקרב במוצב נחל עוז במהלך מתקפת הטרור הרצחנית של ארגון הטרור חמאס בשבעה באוקטובר.
4+עדן, ילידת מודיעין, החלה את דרכה כשחיינית תחרותית. בגיל 19, לאחר שהתקבלה לקורס טיס, החליטה לוותר על השחייה – החלטה לא פשוטה שהביאה עמה הרבה דמעות. היא לא נשארה בקורס, ובחרה לעבור ליחידת רוכב שמיים – יחידה מובחרת בחיל התותחנים, בה הפכה ללוחמת ומטיסת מל"טים. עדן השתתפה בלחימה גם במבצע שומר החומות, ולאחר שיצאה לקצונה שירתה בגבול הצפון.
4+ימים ספורים לפני סיום שירותה, נקראה למלא תפקיד זמני בנחל עוז. זה לא היה אמור להיות תפקיד קרבי – היא אפילו לא הייתה אמורה להחזיק נשק. אבל אז הגיע השבעה באוקטובר. בשעה 6:30 בבוקר, לבושה בפיג'מה, מצאה עצמה בתוך מיגונית שבה 29 חיילות – תצפיתניות, חובשות וטכנאיות. עדן, יחד עם ארבע לוחמות נוספות, הייתה היחידה עם נשק. היא יכלה להימלט – אבל היא בחרה להילחם.
"היא לקחה פיקוד", סיפר אביה. "היא לא הכירה את הבנות האלה, אבל היא הבינה שזה התפקיד שלה. היא הכינה מארב, ניהלה לחימה, ואפשרה ל־11 מהן לברוח ולהינצל. בסופו של דבר, מתוך 29 – 17 נשארו בחיים".
4+המשפחה התעוררה באותו בוקר בשעה 8:30, כשבתם הצעירה – גם היא לוחמת – הוקפצה לצבא. הם הדליקו את הטלוויזיה, לא יודעים עדיין שעדן כבר לחמה ונפלה. ההודעה היחידה ששלחה באותו בוקר למשפחתה הייתה ב־7:02: "תיכנסו למרחבים המוגנים, אנחנו בסדר". 18 דקות לאחר מכן שלחה לקבוצת הפלוגה שלה תמונה מהזירה – עם הכיתוב: "צוות נימי מאבטח את המיגונית".
"גם ברגעים האחרונים, היא לא חשבה על עצמה", אמר האב. "היא חשבה עלינו, על המשפחה, על החיילות. לא נפרדנו ממנה, והיא לא הספיקה להיפרד מאיתנו. אבל אולי ככה היא רצתה – בלי מילים אחרונות, אלא במעשים."
4+בחודשים האחרונים, לצד הכאב, המשפחה מקדישה עצמה לפרויקטים להנצחת זכרה. אחד מהם – פרויקט "אות זיכרון", שבו נוצר פונט דיגיטלי מכתב היד של עדן. באופן מרגש, הוועד האולימפי בחר לאמץ דווקא את כתב ידה – חיבור סמלי לעברה כשחיינית.
"מצאנו פנקסים שלה מהצבא, משפטים שהיא כתבה לעצמה לפני טקסים, מחשבות, תקוות", סיפר האב. "המשפט שנחרת אצלנו הוא זה שהיא אמרה לחבר שלה ערב לפני שנפלה – כשניסה לעודד אותה על התפקיד המאכזב שקיבלה: 'עשית לי מהלימון לימון שלו'. זה היה ההומור שלה, האופטימיות שלה, הכוח שלה".
הכאב, מודה האב, לא נהיה קל יותר עם הזמן – אלא להפך. "כל אחד מתמודד אחרת. אין עצות שאפשר באמת ליישם. אבל אנחנו מנסים למצוא משמעות, להיאחז בזיכרון, ולהמשיך את האור שהיא השאירה כאן".
4+