על מה חושבים בזמן הצפירה?
1. בשבוע זה של תחילת חודש אייר אנו מציינים, יחד עם השמחה על תקומתה של מדינת ישראל, את יום הזיכרון על אלה שבזכותם קמה המדינה – חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. על מה חושבים בזמן הצפירה של יום הזיכרון? על האובדן והשכול? על חייו של הלוחם שנגדעו כל כך מהר? בוודאי. אבל יש עוד הרבה מה לזכור ברגעים הללו. לזכור ולבכות.
3+2. בתרבות היונית, הדרך לזכור דמויות היתה באמצעות פסלים. תרבות חומרנית מכירה רק בכאן ובעכשיו, ו"זיכרון" הוא לפעמים ניסיון נואש לשחזר את העבר, רצון "להקפיא" את הרגע שאליו אנו מתגעגעים, ולהתרפק עליו. זו מן הסתם הסיבה שימי הזיכרון תופסים משנה לשנה כיוון חווייתי יותר. אם הנחת המוצא היא שהקשר המקסימאלי שיש לנו כעת עם הנפטר הוא זיכרון רחוק, הרי ככל שנמחיש אותו יותר באמצעות תמונה או אנדרטה; ככל שנפיק יותר סרטים שבהם מוזיקה מרגשת – כך נוכל להעמיק יותר את הזיכרון.
יתרה מזאת, אם המטרה היא ל"שחזר" את הדמות, הרי ככל שהדיבור באזכרה יישא אופי פרטי יותר: מה הוא אהב ללבוש, איזה שחקן כדורסל נפלא הוא היה – כן ייטב. כאשר זו הנחת המוצא, דיבורים על המטרה שבעבורה נפל החייל, העקרונות הכלליים, האידיאליים – כל אלה נתפסים כחיוורים ומופשטים מדי בעבור בלוטות הרגש. ואז, כאשר סיבת המוות מתערפלת, הופך יום הזיכרון ליום של עצב לשם עצב, משהו בסגנון של "הנצח הוא רק אפר ואבק". כאב ללא מטרה. יום של דיכאון.
3+3. ביהדות, המדברת על חיי נצח, ישנה תפיסה אחרת של זיכרון. זיכרון מלשון זכ"ר – הצד האקטיבי במציאות. הרצון לפעול ולחַיות את הדמות. הזיכרון החווייתי והפרטי הוא שער למשהו גדול הרבה יותר: ליכולת שלנו למלא את החלל שהותיר המת, חיים חדשים. ביהדות, בניגוד לתרבות האלילית או היוונית, אין פסלים ואין אנדרטאות, אלא יש "נשמה".
כאשר אנו מתחברים לחיים שהותירה אותה נשמה בעולם – אנו זוכרים אותה באמת. כאשר אנו לומדים את תורתו של משה רבנו לדוגמה – הוא חי כביכול מחדש; כאשר אנו מצטרפים למפעלים החיוביים שהאדם זרע בעולם – מתרחשת "תחיית מתים" קטנה, כדברי חכמים: "מה זרעו (של הנפטר) בחיים אף הוא בחיים"; כאשר אנו בוחרים להיות אנשים טובים יותר לאור דמותם של הסבתא או הסבא ז"ל – נשמתם מלווה אותנו בכל רגע ורגע; כאשר אנו מתחברים לאידיאל שבעבורו נפל הלוחם, אנו מתחברים להנצחה האמתית, אנו מתחברים לנצח.
3+4. על מה חושבים בזמן הצפירה? על החיים הצעירים שנגדעו? על העיניים שלא יזכו לראות יותר את הפריחה באביב? מן הסתם כן. אבל אני מנסה באופן אישי להרהר למשל גם במילים שכתב בזמנו הרב קוק (אורות, המלחמה, ב): "אָנוּ מִסְתַּכְּלִים בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, הַמְסֻפָּרִים בַּתּוֹרָה, בַּנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, אוֹתָם הַדּוֹרוֹת שֶׁהָיוּ עֲסוּקִים בְּמִלְחָמָה, – וְהֵם הֵם הַגְּדוֹלִים שֶׁאָנוּ מִתְיַחֲסִים אֲלֵיהֶם בִּידִידוּת וּגְדֻלַּת-קדֶשׁ. הִנְנוּ מְבִינִים, שֶׁהַזִּיק הַנִּשְׁמָתִי הוּא הַיְסוֹד: אוֹתוֹ מַעֲמַד-הָעוֹלָם, שֶׁהָלַךְ בִּמְרוּצָתוֹ אָז, שֶׁהָיְתָה הַמִּלְחָמָה כָּל-כָּךְ נְחוּצָה בּוֹ, הוּא גָּרַם לְהוֹפִיעַ אֶת אֵלֶּה הַנְּשָׁמוֹת, שֶׁהַרְגָּשָׁתָן הַפְּנִימִית בְּתֹכֶן שָׁלֵם הָיְתָה.
"מִלְחֶמֶת קִיּוּמָם, קִיּוּם הָאֻמָּה, מִלְחֶמֶת ד' הָיְתָה בְּהַכָּרָה פְּנִימִית. עַזִּיזִים הָיוּ בְּרוּחָם וְיָדְעוּ בְּעמֶק הַחֹשֶׁךְ לִבְחֹר בַּטּוֹב וְלָסוּר מִן הָרַע, "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע" (תהלים כג, ד). כְּשֶׁאָנוּ מִתְבּוֹנְנִים אֲלֵיהֶם, הִנְנוּ בְּכָל הַהוֹפָעָה הָרוּחָנִית שֶׁאָנוּ כָּל- כָּךְ שׁוֹקְקִים לָהּ, מִשְׁתּוֹקְקִים לְאִמּוּצָם, לְכחַ הַחַיִּים הֶחָטוּב וְהַגָּבוּשׁ, הָאֵיתָן וְהַמּוּצָק, שֶׁשָּׁכַן בְּקִרְבָּם, וּמִתּוֹךְ תְּשׁוּקָה זוֹ, כּחֵנוּ הָרוּחָנִי מִתְאַמֵּץ וְכחַ-גְּבוּרָתֵנוּ מִתְעַדֵּן, וְאוֹתָן הַנְּשָׁמוֹת הַחֲזָקוֹת חוֹזְרוֹת לִחְיוֹת בָּנוּ כִּימֵי עוֹלָם".
3+5. השורות הללו מדברות על הגעגוע והרצון לחקות את דמויותיהם הקדומות של אבות האומה: אברהם, יצחק, יעקב, דוד המלך ודומיהם. דמויות שנאלצו להתמודד עם חיים מלאי מאבקים ושפיכת דם, אולם ידעו לשמור על עולמם המוסרי בתוך בית המטבחיים של המלחמה. דמויות שהיו לוחמים נחושים מצד אחד ואנשים טהורים, קדושים ועדינים, מצד שני.
זו מדרגה שבימינו אנו זוכים לראות אותה קורמת עור וגידים ומוחשת בדמויות בשר ודם. ברגעי הצפירה, כאשר אני מגיע שם למילים "וְאוֹתָן הַנְּשָׁמוֹת הַחֲזָקוֹת חוֹזְרוֹת לִחְיוֹת בָּנוּ כִּימֵי עוֹלָם" – אז אני נזכר גם בדמויות פרטיות, בגיבורים של ימינו, באותה רשימה כואבת של שמות, הגדֵלה משנה לשנה. נזכר בשביל מה הם נלחמו. נזכר ובוכה, נזכר ומתעודד.
6. הנצח הוא לא רק אפר ואבק, "הנצח הוא ירושלים", כתבו חכמי ישראל. אסור לשכוח זאת בזמן הצפירה.
