משפחות רבות הצטרפו השנה למעגל השכול הכואב, בו כבר נמצאות משפחות רבות בישראל שאיבדו את היקר להם למען קיום העם והמדינה. לקראת יום הזכרון ה'תשפ"ה שוחחנו עם שלום שראל, אביו של רס"ן בניה שראל הי"ד, שנפל לפני כ-10 וחצי שנים ב"יום שישי השחור" ברפיח במבצע צוק איתן, 2014.
שלום שראל הדגיש כי לצד הכאב על נפילת בנו ונפילתם של לוחמים נוספים בקרבות, אסור לשכוח בשביל מה הם נפלו, למען מה הם נלחמו. העובדה שחלק מעמנו נאלץ לשלם מחיר כה כבד במלחמה האחרונה – "מנכיחה את גודל המחיר והחשיבות של הדבר שעבורו שילמו", ציין.
"שישי השחור": עשור לצוק איתן – גיבורי הקרב הדרמטי משחזרים
מה הרגשת בימים שלאחר טבח השבעה באוקטובר?
יש לי שלושה בנים שמשרתים כרגע בצבא. שניים שייכים לחטיבת מילואים של יוצאי יחידת אגוז, ובן נוסף בקבע, משרת כרגע כקצין אג"ם של גולני ובתחילת המלחמה היה סמג"ד גדוד 13. ביום הראשון ללחימה – שלושתם קפצו לנקודות שלהם, בשבת עצמה. הבן שלחם בצורה הכי עצימה בקרבות שמחת תורה הוא הבן שבקבע, למרות שאז הוא לא שירת בפועל כיוון שהיה בשנה השלישית של הלימודים.
הוא שמע את כל הירי, קפץ וחבר למג"ד 51 שבדיוק חזר מהבית. הוא היה רק עם אקדח בלבד עד שהם הגיעו לכיסופים, שם נלחם עוד כמעט 36 שעות ברציפות עד שהצליחו לייצב את המוצב.
5+אירוע שגדול מאיתנו
בהתחלה גם אנחנו לא הבנו מה קורה. הבת שלנו גם גרה בצפון בנימין. הבנו שיש אירוע שגדול מאיתנו. למחרת רק, לאט לאט התברר מה קרה בשבת השחורה.
עם פרוץ המלחמה היה קושי גדול מאוד, התמודדות לא פשוטה. כשבניה נהרג, אז דוד (הבן שמשרת בקבע) התגייס שבועיים לפני כן. בשבת הראשונה שיצא הביתה, הוא יצא לפגוש את המודיעים של קצין העיר (שהודיע שבניה ז"ל נפל). הבן הגדול יותר המשיך לשרת במילואים.
התמודדנו, אבל זה לא דומה להתמודדות של זמן לחימה. לפני שבניה נהרג ידענו שיש סיכוי שזה יקרה, אבל אתה כל הזמן אומר לעצמך "הסיכוי מאוד קטן, רוב החיילים חוזרים הביתה שלמים". אחרי שדבר כזה קורה לך, אתה יודע שזה אפשרי ושזה נמצא על הפרק ויכול לקרות לך.
בשנה וחצי האחרונות האלה, שהבנים נלחמים בגזרות, כמעט לא היה יום שיכלנו באמת לישון רגיל.
מה התחושות לקראת יום הזכרון?
היום הזה לפי דעתי בא לבטא את העובדה: עד כמה שיבת ציון בדורנו והקמת מדינת ישראל היא דבר יקר. אני חושב שמה שקורה ב"יום הזכרון" הוא שעם ישראל נזכר בכל שנה – שהוא בעצם משלם כל הזמן מחירים מאוד יקרים, אבל זה למען המטרה של קיבוץ גלויות, שיבת ציון והקמת מדינת ישראל.
עבור הדבר שעליו דיברו – אנחנו משלמים את המחיר. חשוב לזכור כי זיכרון זה תהליך של העלאת מידע אינפורמטיבי. זיכרון זה מה הידיעה שקיבלתי כאן ועכשיו אומרת לי.
ביום הזיכרון צריך לשים את הדגש על הסיבה שלשמה שילמנו מחיר כזה גדול. ברוך השם שלא כולם שילמו את המחיר הזה, אלא רק חלק קטן שילם, למרות שאין מישהו שלא מכיר – אבל עדיין זה רק חלק קטן מהאוכלוסייה. העובדה שחלק שילם – מנכיחה את גודל המחיר והחשיבות של הדבר שעבורו שילמו.
5+האינטרס של עם ישראל – להכריע את אויביו
ביחס לשאלה האם יש להפסיק את המלחמה או להמשיך עד להכרעת ארגוני הטרור, השיב האב השכול שלום שראל: כולם נושאים בעול כבד. לדבריו, יש לשים על המאזניים את האינטרס הלאומי על פני האינטרס הפרטי.
האינטרס של עם ישראל הוא להכריע את אויביו, לעשות הכל כדי להכריע את אויביו. האינטרס של עם ישראל בסופו של דבר – זה אינטרס שהוא גדול מכל אינטרס פרטי. כמובן שאלה שאומרים להפסיק את המלחמה לא אומרים את זה אלא בשביל שחרור חטופים.
מרגש: לוחמי חטיבת גבעתי קיימו טקס זיכרון ברפיח | צפו
בניה ז"ל אמר לאחר עסקת שליט: "לא רוצה שאף מחבל ישתחרר בגללי"
באירוע שבו נהרג הבן שלנו בניה, גם היה סוג של אירוע חטיפה. ברגע שדפקו אצלנו על הדלת, קיבלנו את ההודעה במקומות שונים, אני בעבודה ואשתי בבית. ידענו שהוכרז נוהל חניבעל, אירוע חטיפה – שאלנו האם הוא חטוף או לא.
חשבנו בהתחלה שאולי הוא נחטף. לאחר שהתוודע לנו שהוא לא חטוף, הייתה סוג של הקלה ואמרנו "ברוך דיין האמת". המציאות הזו של חטיפה היא סבל נורא ומתמשך. אנחנו מאוד רגישים לדבר הזה, אבל למרות שאנחנו כל כך רגישים לדבר הזה – אנחנו עדיין מבינים שהאינטרס הלאומי הוא הרבה יותר משמעותי ומכריע מהאינטרס הפרטי.
5+נלחמים בלי "תנאי"
הורים שולחים את הילד שלהם להילחם, וגם הילדים עצמם שיוצאים להילחם (גם אני לחמתי ב"שלום הגליל"). מי שיוצא למלחמה שם את "נפשו בכפו" – מוכן להקריב את חייו, לא שמח לעשות זאת – אבל נמצא במצב של הקרבה. ההקרבה היא לא למען אינטרס פרטי, אם אדם היה רוצה לשמור על עצמו הוא לא היה נכנס למצב כזה של מלחמה, של סכנה – הכניסה למצב סכנה היא בלי תנאי, והיא בשביל האינטרס הלאומי
בסוף הדבר המרכזי שצריך להניע את מקבלי ההחלטות זה האינטרס הלאומי, ולא הפרטי. לאחר עסקת שליט, בניה הי"ד אמר שאם חס וחלילה ייחטף, גם אם יהיה חי – הוא לא רוצה שאף מחבל ישתחרר בשביל לשחרר אותו מהשבי. בשום פנים ואופן לא.
חוקרו לשעבר של סינוואר: "אסור לשחרר מחבלים עם דם על הידיים"
כמובן שלמדינה יש זכות לשחרר מחבלים, אם זה האינטרס הלאומי כרגע. אם צריך לשחרר מחבלים בשביל להוציא מתופת הזו אנשים חטופים אז זה שיקול לאומי, המדינה יכולה להחליט ככה, אתה השלטון – אתה יכול להחליט. עם זאת, יש שקול את הפעלת הלחץ (המחאות, הקריאות בארץ שמנסים להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות), שבסוף עלול לשבש את שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות, כמו במקרה של גלעד שליט.
5+בניה ז"ל נפל רגע לפני שהיה אמור להתחתן עם ארוסתו גלי
שלושה שבועות לפני שהיו אמורים להתחתן הוא נפל. כשקצין העיר הגיע להודיע על הבשורה, ההזמנות לחתונה היו על השולחן. אף אחד לא ממש משתקם וחווה חיים נורמלים אחרי דבר כזה. אנחנו חיים ויוצרים ויש לנו שמחות בחיים, וגם רגעים פחות נחמדים. הכל בסדר, זה החיים.
פרויקטים להנצחת בניה ז"ל
יפעת ארליך כתבה ספר לזכרו של בניה, סוג של רומן הנקרא: "שמיים שאין להם חוף". הספר נכתב עליו ועל גלי וזכה לסוג של הצלחה, שעד היום כל הזמן המשפחה מקבלת פידבקים מאנשים שקראו והתחברו.
בנוסף, הוקמו לזכרו בתי כנסת, אתרי נצחה וזיכרון ועוד. ההנצחה הכי מרגשת היא שהרבה מאוד ילדים נקראו על שמו: 'בניה'. שלושה נכדים שלנו קרויים על שמו של בניה. זה בלי ספק, אולי מבין כל הדברים – "ההנצחה החיה" היא הדבר הכי משמעותי שיש.
העובדה שיש ילדים שקרויים על שמו, והילדים האלה גדלים לבחורים ויודעים על שם מי הם נקראים, זה הדבר הכי משמעותי. זה נותן סוג של נחמה. הוא הסביר כי למעשה הנחמה שלהם הייתה כבר לאחר נפילתו, בעצם העובדה שהשלימו עם גזרת הקב"ה על נפילת בנם האהוב.
השורש נ.ח.מ.ה לא קשור לדברים האלה, אלא השלמה עם הגזרה של הקב"ה. להרגיש שהחלל הזה שבתוכי מתמלא? משהו שצבוע בחומר לא יכול למלא חלל – אבל ילדים למשל זה בלי ספק ממלא תוכן אחר, ממלא חלל רוחני.
מי שהוא חלק מעם ישראל – הוא חלק מהנצח
ילד יהודי שחי ויש מולו איזושהי דמות מסוימת שהוא מושפע ממנה, ברור שזה נותן תחושה של חיות, של נצח. אני תמיד אמרתי שמי שמוצא את עצמו בתוך מדינת ישראל – הוא תמיד חלק מהנצח. מי שמכר את חייו למען קיומו של עם ישראל נותן איזשהו ממד שהוא לא כלה לעולם, ממד נצחי לחיים שלו (של בניה ושאר הנופלים), עם ישראל הוא עם נצחי.
העזרה למשפחות שכולות אחרות
אני באופן אישי השתדלתי מאוד ללכת לנחם משפחות מהיחידות שבהם בניה שירת וקיבל חותם במהלך השירות שלו, בסיירת גבעתי וגם בגדוד שקד של גבעתי ששם קיבל פיקוד והשאיר חותם אחריו. הוא סיפר כי כולם הכירו אותו, וגם כשהגעתי לנחם כבר ידעו לקשר אותי אל בניה, ידעו שאני אבא שלו בלי שאומר.
המסר למשפחות שכולות: ניסיתי לומר להורים השכולים – שבאמת יש את היכולת לבחור בחיים, הם לא איבדו אותה. הם צריכים לעשות את זה למען עם ישראל, למען אלה שמסתכלים עליהם – להראות את היכולות של החיים, של הצמיחה, של ההבראה מהשכול.
5+חשוב שהנושא של השכול לא יהפוך לאיזשהו "בור שחור". יום הזיכרון לא צריך להיות יום של אבל, אלא יום שממנו לוקחים כוחות, את הכוחות המסירות של הילדים שלנו. לקחת את הטרגדיה למקומות של בנייה, צמיחה, שגשוג עם ישראל. זה מה שניסיתי להביא למשפחות שהלכתי לנחם.
זה כאב גדול, הניסיון הגדול ביותר שקרה לנו, אבל אפשר להתרומם ולצמוח – ולא בשבילנו. אדם לעצמו – יכול להתייאש, אבל יש אחריות לאומית, להראות שהמכה הנוראה הזו שחטפו לא הייתה מכה שהכניעה אותם, אלא הם הצליחו לקום ממנה.
