"מי שאינו מתקדם – נסוג", הוא חלק מלוז חשיבתו של אבי תפיסת הביטחון הישראלית, ראש הממשלה והמנהיג הנערץ דוד בן-גוריון. משפט קצר, כמעט לקוני שאמנם לא נאמר מפיו באופן ישיר אך נוכח בהוויית רעיונו לתנאי החיוני לניצחון ישראל על אויביה וטעון ניסיון היסטורי מר של מי שהבין את האכזריות של המזרח התיכון. כיום, לנוכח הזחילה הבלתי נגמרת מול חמאס בעזה – שנה וחצי של לוחמה ללא הכרעה ברורה, דבריו מהדהדים בעוצמה כפולה ומכופלת.
ההיסטוריה מלמדת אמת פשוטה: דשדוש איננו מצב קפוא – הוא תהליך של שקיעה. כל עמידה במקום, כל "ניהול סיכונים" שמתחזה לאסטרטגיה, מוביל לבסוף להתשה – אסטרטגית, מוסרית, ונפשית. במלחמת העולם הראשונה, "הקרב על הסום" הפך לאנדרטת הענק של הדשדוש ההיסטורי: מיליוני חיילים נבלמו בבוץ. מיליון מתוכם שילמו בחייהם (בעבור תזוזה קטנה ולא משמעותית בשטח), נטחנים תחת אש רציפה, בעבור מטרים ספורים של אדמה. "לא זזנו, אבל נשחטנו", הוא התיאור ההולם המאפיין ביבושת שמדברת מגרונם של דור שלם שנעלם, את אשר התחולל בדשדוש ומהווה סמל אזהרה לכל דשדוש עתידי.
1+ארה"ב חזרה על הטעות שבדשדוש במלחמת וייטנאם: עוד סיור, עוד מוצב, עוד תקווה מעורפלת ל"שינוי מגמה" באמצעות תוספת כוחות והגדלת האנרגיות המושקעות במערכה, ושקיעת האמריקאים בביצה הטובענית של סייגון רק העמיקה. מול גרילה וויטקונגית נחושה ובתמיכת עורף הולך ומתערער בבית האמריקאי, הפכה המעצמה הגדולה בעולם לצייד מותש ולבדיחה נלעגת ש"התקדמה לאחור". השנים נקפו, המחיר תפח, אך הדרך החוצה רק התרחקה. סופה של הדרך – בתמונות של מסוקים מפנים אנשים נואשים מגג השגרירות בסייגון – נחרט כסמל להתרסקות לאומית של מעצמה. תודעת הכישלון צרובה עד היום בלבה של האומה האמריקאית.
גם לישראל אין צורך להרחיק לכת כדי ללמוד על סכנת הדשדוש. מלחמת ההתשה שלאחר ששת הימים נמשכה כשלוש שנים, במהלכן עמדו כוחות צה"ל כחומה מתנדנדת תחת מתקפה מצרית בלתי פוסקת, בצד תקריות מקבילות בחזית הסורית והירדנית. כל עוד לא נקטנו יוזמה, נשחקנו בשדה הקרב ובחזית הציבורית ושילמנו מחיר דמים כבד ומבלי שתהיה למלחמה שום השפעה ממשית על מערך הכוחות וכמובן ללא שום הכרעה אסטרטגית או טקטית משמעותית.
הביצה הלבנונית הביאה את התהליך לשיא: מהכניסה הברורה ב-1982 לדרום לבנון, עם מטרות ברורות ומוגבלות ועד לנסיגה המבוהלת בשנת 2000, שקע צה"ל בהדרגה בבוץ של פשיטות, מארבים, ופיגועים, נסיגה לעבר "רצועת הביטחון" ומערכה ארוכה ומדממת מול חיזבאללה ותנועת אמל השיעיות – ללא אופק ברור, וללא מטרה מובהקת ועם דרדור הולך ומתמשך של תמיכת העורף הישראלי במלחמה והתגברות תנועות המחאה שקראו לנסיגה מלבנון.
דשדוש צבאי אינו פוגע רק בחזית. הוא מרעיל את העורף. בישראל, קיום נורמלי תלוי ביכולת של הציבור לחוש ביטחון בסיסי, תחושת שליטה בגורל. כאשר העורף מבין כי אין תוחלת למערכה הצבאית, שאין הכרעה, שהחיילים בשטח מקריבים חייהם בעוד ההנהגה מהססת, מתחיל תהליך שקט ואכזרי של התפוררות: אמון הציבור במנהיגות נשחק, הלכידות החברתית נסדקת, והנכונות לשאת עול – נפשית וכלכלית – מידלדלת.
היום, כאשר אנו עומדים מול רצועת עזה אחרי אינספור סבבים – "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", "שומר החומות" והמערכה הארוכה והמתמשכת של "חרבות ברזל" – הדפוס עלול להתברר חלילה כברור עד כאב: מהכרזות מדיניות בומבסטיות אודות "מלחמת התקומה" אנו עלולים למצוא עצמנו שוב במבצע מוגבל, שיקום של חמאס המתנהל לצערנו הרב אל מול עיננו באמצעות גיוס מחודש של מחבלים, שיקום המנהרות ושימוש בהן לצרכי פגיעה בחיילי צה"ל, שליטה אזרחית פנטנסטית שלהם בניגוד להצהרות אודות ביטול יכולות אלה, הפסקת אש שברירית, וחזרה למעגל הדמים.
1+חמאס, בדיוק כמו הווייטקונג בזמנו, מבין היטב: הזמן פועל לטובתו. הוא אינו זקוק לניצחונות מזהירים – די לו להחזיק מעמד, לספוג מכות ולהמשיך להתקיים. כל עיכוב ישראלי בהכרעה ובסיום המערכה, כל מגבלה מוסרית שהופכת לחסם צבאי, כל מגננה תקשורתית, הם ניצחון קטן שמצטבר לניצחון גדול. מחסום הזמן ובהיעדר הכרעה הם אקוטיים, משום שהקולות בחברה הישראלית, המאבדים סבלנות נוכח המצב והאבדות, הולכים וגוברים ובכך חמאס מקבל חיזוק והצדקה להמשך קיומו והתבססותו.
לא ניצבת בפנינו תעלומה אסטרטגית: היסטוריית המלחמות ברורה. הגנרל ז'וקוב בסטלינגרד לא המתין לשחיקה הדדית – הוא יזם מתקפה רוסית נועזת כלפי הגרמנים ועוזריהם, שהפכה את הקערה. בן-גוריון ידע היטב שמי שמתחפר בעמדותיו, מי שמתחנן להפסקת אש ממקום של חולשה, אינו שומר על כוחו – הוא קובר את עתידו. לכן רוח צה"ל כפי שעוצבה על ידו חיה תחת האמירה הברורה: "אין די במגננה. מי שאינו מתקדם – נסוג".
צה"ל אינו יכול להרשות לעצמו להיתקע בביצה עזתית נוסח וייטנאם או לבנון. ההיסטוריה מלמדת שדשדוש אינו קיפאון; הוא ריקבון. כשהחזית נרקבת, גם העורף נופל. כשהממשלה מושכת זמן, גם החברה האזרחית מתפרקת. זהו רגע של אמת. הבחירה פשוטה: להמשיך לדשדש ולשלם מחיר כבד יותר בכל יום – או להבין, סוף סוף, שלפעמים רק הכרעה מביאה תקווה.
והפעם, אין מקום לאשליות: מי שיבחר לדשדש – יגלה שהבוץ הטובעני מושך למטה מהר משחשב.
