דודו ג'רפי, שאיבד את בנו ליאל הי"ד ואת שתי אחיותיו, שוהם ושנהב הי"ד, בטבח במסיבת הנובה, התראיין היום (שישי) ליקי אדמקר בחדשות 14, וחשף את סיפור האובדן הקשה של משפחתו ואת ההתמודדות היומיומית שאחריו.
"אנחנו, בשבת בבוקר, התעוררנו כמו כל עם ישראל מאזעקות", סיפר. "קיבלנו הודעה בוואטסאפ המשפחתי שהם בדרך למיגונית. בהתחלה עוד התכתבנו איתם לראות מה קורה, כי לא ידענו את גודל הזוועה שעומדת להיות. אחרי כשעה, אחי התקשר אליי ואמר לי: 'אני נוסע לדרום להביא אותם'. הצטרפתי אליו, והגענו עד לאזור צומת הנשיא, קצת ליד אופקים. עצרו אותנו במחסום משטרתי, אמרו לנו שיש אזור לחימה ואי אפשר להתקרב".
לתרומה עבור עמותת משפחה אחת, המסייעת למשפחות שכולות, לחצו כאן
בתוך כך, כל המשפחה ניסתה ליצור קשר עם השלושה. "האחיות והאחים במשפחה מנסים ליצור קשר. הודעות קטועות. לא כל כך מצליחים להבין מה קורה. אנחנו יודעים שהם נמצאים במיגונית – שלימים תיקרא 'מיגונית המוות'. שמה היו הכי הרבה נרצחים – 27 במספר. ועד הצהריים אנחנו מחכים בצומת עם עוד מאות של הורים שמנסים להבין מה קורה ליקירים שלהם".
2+בהמשך נשלחו לסורוקה בניסיון למצוא אותם בין הפצועים: "שלחו אותנו משם לסורוקה, כדי לראות אם יש שם פצועים. הייתי שם עד יום ראשון בערב, עד שבסורוקה הודיעו לי שאין יותר אנונימיים, ורק חיילים מקבלים. ומשם יצאתי הביתה להמשיך בחיפושים".
המשפחה פתחה חמ"ל עצמאי: "פתחנו חמ"ל. כל הודעה, כל קבוצות, כל פיסת מידע, כל סרטון, כל תמונה, כל נייר שכתוב עליו שמות – נסרק אצל החמ"ל שפתחנו. לאחר שמונה ימים קיבלנו הודעה על שוהם, אחותי. ביום ראשון קברנו אותה – כשאנחנו עדיין לא יודעים מה קורה עם ליאל ומה קורה עם שנהב. לא הודיעו לנו עדיין כלום. הייתה עדיין איזו ציפייה, תמיד יש לנו את התקווה הקטנה, הקלושה, שאולי הם נפצעו".
2+הידיעה על גורל הבן והאחות השנייה הגיעה לבסוף: "לאחר הלוויה ביום ראשון, יודעים על ליאל, ולקראת הלילה יודעים על שנהב. ואז ביום שני קברנו את שתיהן".
מכאן, לדבריו, התחיל מסע של כאב והתמודדות: "התחלנו מסע – המשפחה שלנו, ורוב עם ישראל – מסע שאנחנו לא יודעים מתי הוא ייגמר, אם הוא ייגמר אי פעם. מסע שכל יום ההתמודדות בו היא שונה. אתה קם בבוקר, אתה לא יודע איך ייגמר היום. לי יש עוד שלושה ילדים בבית".
על התמיכה שקיבל מהעמותה שפנתה אליו סיפר: "בחודשיים אחרי האסון פנו אליי עמותה של משפחה אחת, והציעו לי ללכת לאיזה מקום שנקרא 'היער הסודי' בקפריסין. זה הפתיע אותי מאוד. אני בכלל לא הייתי מוכן לזה. סגרתי כמה ימי חופשה עם הילדים, כי רציתי קצת להירגע מכל מה שקרה. חודשיים אחרי טסתי איתם לקפריסין".
מעוניינים לסייע למשפחות שכולות? לתרומה עבור עמותת משפחה אחת לחצו כאן
"אני יכול להגיד שהם חשבו על כל פרט קטן. באמת – ייאמר לזכותם. אתה מתנתק מכל מה שהיה בארץ. אתה נכנס למין שלווה ורוגע כזה שאין אותם פה. וכשחזרנו – הם המשיכו להיות איתי בקשר, עם אשתי, עם הילדים. ממש בחגים הם מתקשרים, שולחים כל מיני דברים גם לילדים: מה אתם צריכים, מה לתת, מה לעשות. והצמידו לנו חונכות לילדים. הילדים לא ישנו מאז לבד – תמיד הם היו איתנו".
בהתרגשות הוא סיפר על מחנה הקיץ שהעמותה הציעה לילדיו: "ולפני פסח הם שאלו אם אפשר לקחת אותם למחנה קיץ. אני קצת חששתי, כי היה מאוד קשה לנתק אותם, אבל הם הרגיעו אותי, באו ודיברו עם הילדים לפני, עשו להם זומים, וממש נקשרו לילדים".
2+"הילדים הלכו – טלפון אחד לא קיבלתי. זאת אומרת – אם יש בעיה, תמיד הכול בסדר. כלומר, במובן מסוים, זה גם נותן לך אוויר לנשימה. זה נתן לי קצת רגיעה, שהילדים קצת ישתחררו. ובשנייה שהם חזרו הביתה, המשפט שהיה להם אחרי 'שלום אבא, שלום אמא' היה: 'אנחנו הולכים למחנה קיץ'. זאת אומרת – הם כבר חשבו על הקיץ הבא, שהם הולכים למחנה איתם, עם אותם אנשים, אותם חונכים".
ג'רפי סיים בתשבחות לעמותה שפעלה לצדם ברגישות ובנחישות: "זה נתן לי את ההרגשה שהעמותה הזאת עושה מעל ומעבר למה שהמדינה כרגע לא עושה – בכלל לא עושה".
מעוניינים לסייע למשפחות שכולות? לתרומה עבור עמותת משפחה אחת לחצו כאן
