מספר ניצולי השואה בארץ ובעולם הולך ומצטמצם. נדיר עוד יותר למצוא אישה שנולדה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ושרדה גם את השואה. מרים בולה, בת 108, מהנשים המבוגרות ביותר בישראל ובעולם, עברה את השואה בהולנד ולאחר מכן במחנה ברגן־בלזן. היא שרדה את התופת – והתאחדה לאחר המלחמה עם ארוסה בישראל.
מרים היא גם אם שכולה – בנה, חנניה, טייס בחיל האוויר, נפל במלחמת ששת הימים בגיל 21. היא איבדה שני ילדים, אך שומרת על חיוניות, אופטימיות ובעיקר מאור פנים.
ספרי על הבית שבו גדלת
"גדלתי באמסטרדם, בבית שהיה דתי – אבל יותר מסורתי. בשבת לא עבדו. אבא שלי היה ציוני, הוא חשב שליהודים צריכה להיות מדינה משלהם, שהם לא יהיו תלויים בארצות אחרות. אבל זה לא היה רעיון מקובל בהולנד. שם אמרו: 'אנחנו הולנדים – מה יש לנו לעשות בפלשתינה?'".
אז הוא ניסה לחנך אתכם אחרת?
"כן. שלחו אותי לבית ספר יהודי וגם לתיכון יהודי. אבל לא הייתי באה הרבה במגע עם יהודים, הסביבה לא הייתה כזו".
4+איזה זיכרון יש לך מההורים שלך?
"היינו במשפחה במצב כלכלי בסדר. לא שאלתי הרבה שאלות. הלכתי לבית ספר, לתיכון, היו לי חברים וחברות – וזהו".
מה היה המפגש הראשון שלך עם הנאצים?
"עבדתי אחרי התיכון ב'קומי' – שזה ועד יהודי שטיפל בפליטים שברחו מגרמניה. הייתי פקידה. שמעתי את הסיפורים שלהם, חלקם לא רצו לדבר. אני הייתי יותר מודעת למה שקורה בגרמניה, לעומת הרבה יהודים בהולנד אמרו 'כאן זה לא יהיה נורא', אבל אני הבנתי שכן".
4+ניסית לברוח?
"כן. אמרתי להורים שלי: למה לא ניסע לאמריקה? אבא שלי ידע אנגלית, אבל אמר: 'כאן אני מרוויח מה שצריך, שם אני אהיה שנורר'. נרשמתי לבד לקונסוליה האמריקאית, אך הייתה מכסה מוגבלת – אלף יהודים בשנה. רק שני יהודים הולנדים נרשמו. כולם חשבו שזה לא יקרה כאן".
ואז התחילו הגירושים. איך זה קרה?
"בהתחלה קראו ליהודים לבוא בעצמם. כשהם לא באו – באו אליהם הביתה. כל ערב – הגרמנים, המשטרה ההולנדית – הוציאו את היהודים מהבתים, שמו אותם ברכבת למחנה המעבר ווסטרבורק, ומשם לברגן־בלזן או לאושוויץ".
זוכרת את הרגע שבו הגעתם לברגן־בלזן?
"נסענו כמה לילות. כשירדנו, עמדו אנשי אס־אס כל עשרה מטר, עם כלבים. הם הרעיבו אותנו. כל בוקר עמדנו שעות בגשם ובבוץ כדי שיספרו אותנו. כאילו שאנחנו יכולים לברוח – אי אפשר לברוח מברגן-בלזן. אמרתי לעצמי: נשכח מהחלפה. ובסוף, כשהגיעה ההחלפה – כבר לא האמנתי בזה".
4+אפשר להשוות את מה שעברת אז למה שקורה היום עם חמאס?
"אני לא יכולה להשוות. לגרמנים היה מוות בטוח – אושוויץ, סוביבור. לא היה צבא שיגן עלינו. היום יש צבא. זו מציאות אחרת לגמרי".
איך את מסבירה את זה – שגרמנים, עם כל התרבות וההשכלה, הפכו למכונת מוות?
"קשה להבין. היו הרבה יהודים שהיו שרים, אנשי ציבור. זה בלתי נתפס".
ובכל זאת הגעתם לארץ
"כן, בלי כלום. האנגלים היו כאן, עשו לנו את המוות – עוצר, כל מיני דברים. אבל הייתי עסוקה. אמרתי לעצמי: אני לא אשבר. אני אתחיל מחדש".
היית בת 18 כשהתארסת עם מנחם, ולימים הוא עלה לארץ. איך שמרתם על קשר בזמן המלחמה?
"לא היה איך. לא טלפון, לא טלגרף. רק דרך הצלב האדום – מותר היה לשלוח 25 מילים. וזהו. הייתי מנותקת".
4+נולדו לכם שלושה ילדים – רינה, אילנה וחנניה. גם חנניה וגם אילנה נהרגו. אשמח שתספרי על זה
"אני לא רוצה לדבר על זה. רק אומר שחנניה היה מאושר. הכל הלך לו. נלחם מול שישה מטוסים סוריים, השתתף בקרב. גם אילנה נהרגה. נסעה בג'יפ ברמת הגולן, עלו על מוקש".
למרות הכל – את ממשיכה להתנדב, לפעול, להסביר ציונות. מאיפה הכוחות?
"אני לא יודעת. פשוט – מוכרחים. אני לא בן אדם שיושבת ובוכה. זה הטבע שלי. המשכתי. התנדבתי, עבדתי. אני לא יכולה לשבת בבית".
מה המסר שלך לדור הצעיר?
"אין לי מסר. כל אחד לפי הטבע שלו. אני זוכרת, בגיל 84 נסעתי עם הבת שלי רינה. היה לי טרולי עם ארבעה גלגלים, היא אמרה לי: 'למה את לא קונה מזוודה חדשה?' אמרתי: 'בשביל כמה שנים האלו – למה?'".
4+היום את בת 108. מה נאחל לך?
"אני לא יודעת. אני לא חושבת שזה ברכה לחיות עוד הרבה שנים. אבל אני מסתדרת. מה שיהיה – יהיה".
יש לך טיפ לאריכות ימים?
"לא. כשהייתי צעירה, אכלתי בריא. אחר כך כבר לא. אני לא אוהבת סלט בחורף – אז לא אוכלת. ושום דבר לא מזיק לי".
אולי זה שאת אופטימית?
"אני לא אופטימית – אני ריאליסטית. כולם אומרים שאני יוצאת מן הכלל. אני לא חושבת. גם החברים שלי עברו דברים איומים. אבל אחרי המלחמה הייתי מאושרת – ניצלתי, עבדנו, התקדמנו. היו ילדים בריאים. הכל היה בסדר".
