בגלות היינו קורבנות. ולכן חלמנו על "משיח נקמות", עטוף בגלימה ארגמנית, ספוגה בדם יהודי שנשפך באשכנז ובפולין שינקום את נקמתנו בגויים. אבות הציונות, ברנר וז'בוטינסקי, מרדו בדמות היהודי הרופס. הם ביקשו לבנות יהודי חדש, חזק, שמסרב להיכנע לתודעת הקורבן.
ואז באה השואה. הציונות נאלצה לאמץ את זיכרון הקורבן כלב הזהות הלאומית. גם אם ניסו לעדן זאת בנרטיב של "שואה וגבורה" – הבסיס נשאר: קורבן. ואז הגיע השבעה באוקטובר. יום אחד של שואה בחיים נורמליים שסיגלנו לעצמנו. יום שהחזיר אותנו לאותה תודעת קורבן. יום שהזכיר לנו שאויבים עדיין עומדים עלינו לכלותנו.
3+ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להישאר בתודעת הקורבן. היא חייבת לצאת מהאסון הזה עוצמתית יותר. לא כעם שרק שורד, אלא כמעצמה אזורית עם עוצמה טריטוריאלית, ביטחונית, נפשית. חיה על חרבה, כן. אבל מתוך עוצמה, לא מתוך חולשה. לא עוד רפלקס של הגנה, אלא יוזמה. לחשוב ולהתנהל כמעצמה, לא כמדינה רדופה.
הסופר אהרן אפלפלד כתב: "עלינו לצאת מהעמדה של התפעלות עצמית על כך ששרדנו ולעבור לעמדה של שאלה – איך נחיה". ביום שאחרי, נכתוב בעצמנו את סיפור חיינו הלאומי. נזכור את הקורבן – אבל נבחר בחיים של עוצמה, לא בשיעבוד לפחד.
3+המשמעות היא: לחשוב כמעצמה ולא כקורבן. לחשוב כמעצמה זה הרבה מעבר לעוצמה צבאית או טריטוריאלית. זו תודעה לאומית ואסטרטגית שמכוונת אותך לפעול מתוך עמדת יוזמה, ביטחון עצמי ועוצמה, ולא מתוך מגננה או פחד. מדינה שחושבת כמעצמה לא שואלת "איך אני שורדת" אלא "איך אני מעצבת את המרחב סביבי לטובתי?".
לחשוב כמעצמה פירושו: ליזום ולא להגיב; לגבש אסטרטגיה לטווח ארוך – מעצמה לא חושבת במונחים של פתרונות מיידיים בלבד, אלא בונה לעצמה תשתיות של כוח והשפעה לעשורים קדימה – כלכלית, צבאית, דיפלומטית ותרבותית. זה לעצב את המרחב באזור. במקום רק להתגונן מאיומים, מעצמה מעצבת את הסביבה שלה, יוצרת בריתות, מניעה תהליכים, ומחלישה את אויביה עוד לפני שאלה מהווים איום ישיר.
3+לחשוב כמעצמה פירושו להפעיל גם עוצמה רכה לצד עוצמה קשה, לא רק טנקים ומטוסים, אלא גם השפעה תרבותית, טכנולוגית, דיפלומטית. מעצמה מפעילה כוח משיכה, לא רק כוח הרתעה. זה מחייב לעצב תודעה פנימית של ביטחון עצמי. העם עצמו מרגיש שהוא חי במרכז ההיסטוריה, לא בשוליים שלה. האזרחים מאמינים שהמדינה שלהם היא שחקן גלובלי משמעותי, לא מיעוט נרדף שמתחבא מאחורי גבולות, וכמובן זה אומר לא להיות נתון בתודעת קורבן אלא בתודעת בעלות על הגורל.
חשיבה כמעצמה היא כזו: חמאס מאיים, ישראל לא רק מגיבה במבצע צבאי קצר. היא מחליטה לעצב את עזה ואת הסביבה האזורית מחדש – כלכלית, צבאית ופוליטית – כך שהאיום יוסר לשנים קדימה. לעומת זאת, תודעת קורבן חושבת כך: "נחזיר את ההרתעה ונקווה שיעזבו אותנו בשקט".
3+לחשוב כמעצמה זה לבחור להיות הגורם שמניע את האירועים, לא זה שמגיב להם. זה להאמין שישראל יכולה – וצריכה – לעצב את המרחב האזורי והגלובלי, מתוך תחושת ביטחון בזהותה, בזכויותיה ובעוצמתה. זו לא רק שאלה של כוח – זו שאלה של תודעה.
