כמדי שנה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה נפתח בעצרת הממלכתית המרכזית במוזיאון יד ושם במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה והרבנים הראשיים, במהלכה מדליקים ניצולי השואה ובני משפחותיהם שש משואות המייצגות את ששת המיליונים שנספו. השנה, הדליקו את המשואות אריה דורסט, מוניקה ברזל, פליקס סורין, רחל כ"ץ, אריה רייטר, וגד פרטוק.
מוניקה ברזל נולדה בשנת 1937 בברלין. אביה אויגן היה רופא ואמה עדית הייתה אחות חדר ניתוח. אויגן נמלט לאנגליה ועדית נאלצה לעבוד שעות רבות בבית החולים היהודי בברלין כדי לפרנס את המשפחה, ועל כן היא גדלה לצד סבתה גרטרוד. השלוש גרו בחדר אחד בבניין דירות בברלין. בשל המחסור, רוב זיכרונותיה של מוניקה נוגעים למזון.
1+בספטמבר 1942, גורשה גרטרוד בשילוח לגטו טרזין, שם נרצחה. מוניקה נאלצה לעבור לגור עם אמה בבית החולים. עד השחרור התהלכה מוניקה בבית החולים ללא מסגרת, כאשר הרופאים, האחיות והמטופלים היו חבריה היחידים.
בסוף פברואר 1943 בוצעה אקציית בתי החרושת בברלין: פועלי כפייה יהודים רוכזו ושולחו לאושוויץ כדי שברלין תתרוקן מיהודים. במאי, ציווה הגסטפו על ולטר לוסטיג, מנהל בית החולים היהודי, לצמצם את סגל העובדים – והוא נאלץ לבחור 300 בני אדם שישולחו לאושוויץ. מוניקה ישבה ברכבת השילוח וחיכתה, אך לאחר זמן מה הורו לה לרדת ממנה.
1+מוניקה חלתה בדיפתריה ובמחלות נוספות, אך החלימה למרות חוסר הטיפול. החל מ-1944, בילתה לילות רבים במקלטים, אליהם הגיעה לבדה, עקב ההפצצות על ברלין. היא שהתה בבית החולים עד תום המלחמה.
לאחר השחרור עזבו עדית ומוניקה את ברלין והגיעו לשבדיה ומשם ללונדון. עדית התחתנה עם רודי פרידמן, ניצול שואה מברלין, שגידל את מוניקה כבתו. היא השלימה לימודי רפואת שיניים בלונדון וב-1962 עלתה לישראל. מוניקה ובן זוגה אילן התיישבו בקיבוץ כפר הנשיא בגליל העליון, כאשר היא עבדה כרופאת שיניים גיל 70. בגיל חמישים ותשע אילן נפטר מסרטן, אך למרות הקושי הנפשי התמידה מוניקה בעבודתה והוסיפה להתנדב.
למוניקה ולאילן ז"ל שני ילדים ושישה נכדים.
