ב-1 ביוני 1941, ערב חג השבועות, המון ערבי השתולל באלימות אכזרית ברחובות בגדאד, באירוע שהיום מוכר בשם "הפרהוד". במחקר שערכה פרופסור אורית בשכין, מתואר כי במהלך הפוגרום, שנמשך "בסך הכל" יומיים, יהודים הוצאו בכוח ממכוניות ואוטובוסים, נשחטו ברחובות לעיני כל ועברו התעללות ואונס קשים בסדרת אירועים שהאזן מתקשה לשמוע והלב מתקשה להכיל.
"הפרהוד", שמשמעותו בערבית ביזה ושוד, אינו נחשב מבחינה אקדמית וחוקית כחלק מהשואה, כך מבהיר מכון יד ושם. אולם, ניצולי הטבח, כמו גם רבים אחרים, תופסים את הטבח כ"שואת יהודי עיראק", שכן האירועים קרו במקביל לאירועי מלחמת העולם השנייה והושפעו במידה מסויימת מהאידיאולוגיה הנאצית והאנטישמיות הקשה באירופה.

"אמא תמיד הדגישה את המילה 'שואה' לילדיה", סיפרה שלומית נתן ל-C14, "היה חשוב לה שידעו ששואה לא הייתה רק בפולין שעליה לומדים בבית ספר". שלומית הייתה רק בת 10 חודשים באותו טבח נורא, בתם הבכורה של נעמי ומשה ניסים שהתגוררו בבגדאד ערב אירועי הפרהוד.
אותם ימים בעיראק אופיינו בחוסר יציבות כללי. סיום המנדט הבריטי ותהפוכות פוליטיות קיצוניות פתחו פתח להשפעה נאצית עמוקה במדינה, וראשיה עצמם הובילו את הקו האנטישמי. חומרי תעמולה נאצים הופצו ברבים, בין אם בעיתונות או בדרכים אחרות, ואף הופץ תרגום לערבית של "מיין קמפף", ספרו של היטלר.

על פי ההערכות של הוועד הפועל מזרחי, במזכר שנשלח בשנת 1941, נרצחו בין 180 ליותר מ-1,000 יהודים באכזריות מזעזעת במהלך הפרהוד, אלפים נפצעו ועשרות אלפי יהודים נבזזו. משפחתה של שלומית הייתה ביניהם: "לאמא שלי היו כמה אחים", היא מספרת, "את דוד שלי שמעון ואחיו, שהיו רק בני 15, הכניסו בכוח לרכב עם המון בחורים צעירים, לקחו אותם לשריפה. דוד נוסף שלי, רחמים רחמים, ברח לאיראן וניצל".
"כפו עלינו לברוח", סיפרה שלומית, "את אבא שלי, משה, לקחו לבית הסוהר כי חשבו שהוא מרגל – שיחררו אותו רק לאחר שדוד רחמים שילם הרבה כסף כדי להוציא אותו. ההורים סגרו את הדלת של הבית ויצאו עם מזוודה אחת של בגדים. את המפתח של הבית הם נאלצו למסור – אפילו אלבום תמונות לא נתנו להם לקחת".

"הנס שלי – הוא תושיית הורי", היא אומרת, כשהיא מספרת שהוריה וסביה התחפשו למוסלמים, ערבים מקומיים, וברחו. כדי להציל אותה, הוריה החביאו אותה בתוך סל נצרים מעץ דקל מכוסה בסמרטוטים, בזמן שברחו מבגדאד לכיוון בצרה – עיר התמרים, שם הם חיו עד שעלו לישראל בשנת 1950.
