אמילי דמארי, בן שפירו וזהבה בן הם חלק מנבחרת משיאי המשואות השנה – והנה זה מגיע. כמו שעון שוויצרי, מתחיל מצעד הצקצוקים והעקיצות של האליטה: מי ראוי, מי לא, מי עבר את ועדת הקבלה של השמאל.
זהבה בן, זמרת ישראלית אגדית, עם קול שמלווה את המדינה הזו כבר שלושה עשורים, עם אהבה טהורה לעם ולמקום הזה. אבל זה לא מספיק – היא לא נולדה לתוך האליטה הנכונה, לא מתארחת בפאנלים הנכונים, לא מתיישרת לפי דף המסרים, אז מתייגים אותה: "ביביסטית", "עלובה", "מה היא עשתה". הם שומעים לב, הם שומעים אמת – וזה מה שמפריע להם.
2+בן שפירו, אחד היהודים המשפיעים בעולם. אוהב ישראל, לוחם חופש, אדם שבנה אימפריה תקשורתית שמגנה על ישראל יום-יום בפני העולם. אבל פה? בארץ? פותחים תיקים, מחטטים, מצטטים חצאי משפטים, כי מי שלא פרוגרסיבי – לא ראוי. לא משנה כמה תרם, כמה השפיע, כמה מסר נפש.
ואמילי דמארי, שבויה שחזרה מהתופת. אישה שהחזיקה את עצמה בשבי בעזה, בגבורה שאין לה תחליף, לא התרפסה, לא פחדה, ניסו לשכנע אותה לוותר – אבל היא לא ויתרה. המשואה שלה היא לא רק אש, היא קרן אור של עמידה, של עוצמה, של ישראליות. והיא תקדיש אותה לחבריה שעדיין שם ואנחנו לא שוכחים לרגע.
2+ומהצד השני – שלמה ארצי וירדנה ארזי. שלמה, שבשנה שעברה סירב לקבל את פרס ישראל, וירדנה, שבחרה שלא לקחת חלק בטקס השנה. ההתנשאות שלהם מאכזבת. היא לא מאחד – היא מסמנת, וחבל. כי כשהרגע מגיע – הם לא עומדים לצד העם, אלא מחוץ לו.
אל תטעו. זה לא בהכרח בגלל חטופים או בגלל הממשלה, זה קשור למשהו עמוק יותר: לפער של סגנון, של שייכות. יש זמרים שחושבים שהם קצת מעל הקהל שלהם – אז למה שיבואו להדליק איתנו משואה? הממלכתיות, כך נראה, נשארת דווקא אצל אלה שלא עסוקים בלהיראות נכון – אלא פשוט אוהבים את העם הזה באמת.
2+המשואה היא לא תעודת יושר פוליטית – היא סמל של אחדות, של גאווה, של אהבת העם והארץ. ומי שלא מסוגל לקבל את זה – אולי שידליק לעצמו פנס בכיכר.
