אתמול התקיים טקס החינה של אבנר נתניהו. אירוע משפחתי, פרטי, אינטימי. וגם באירוע הזה המון זועם של מאות מפגינים החליט שזאת ההזדמנות למחות.
אבל בואו נשים את הקלפים על השולחן: זה לא בגלל המלחמה וגם לא בגלל החטופים. גם בלי חטופים, הם היו מגיעים, גם בלי מלחמה, גם בלי עזה – הם היו צועקים.
1+הבעיה היא לא המצב. הבעיה היא האיש – נתניהו. יש ציבור בישראל שאיבד כל פרופורציה. לא מדובר עוד בביקורת פוליטית לגיטימית, מדובר באובססיה, הפרעה של ממש.
אנשים שחיים את נתניהו כאילו הוא רכושם – ונגדו מותר לעשות הכל. השנאה לראש הממשלה הפכה אצלם לדרך חיים. הם יעדיפו את נפילתו על פני נפילת אויבינו. ראש ממשלה, מבחינתם, הוא לא אדם – הוא מטרה.
1+אבנר נתניהו איננו איש ציבור, הוא לא עומד על במות, אבל מבחינת קבוצה קטנה ורעשנית – גם לו אסור לשמוח, כי אבא שלו עומד בראש המדינה.
מכוערים אתם כשאתם רודפים משפחות. שקופים אתם כשאתם מחביאים שנאה מאחורי מילים יפות. ובסוף, כשיפרקו את האובססיה הזאת – לא תישאר מכם אידאולוגיה, אלא רק אוויר חם.
ותנו לי להגיד לכם משהו פשוט: גם לראש ממשלה מגיע – מגיע לו להיות אבא, מגיע לו לשמח את בנו.
מזל טוב, אבנר ועמית.
