לציון 80 שנה לכניעת גרמניה הנאצית, ביד ושם בחרו לנושא יום הזיכרון לשואה ולגבורה: "ממעמקים: כאב השחרור והצמיחה". בזמן שהעולם חגג את סיום המלחמה במצעדים, זיקוקים וחגיגות המוניות העם היהודי עמד מן הצד, המום, מתאבל ומתמודד עם גודל האסון.
עבור היהודים, רגע השחרור וסיום המלחמה הפך ליום של הלם, ריקנות ובדידות. השורדים נאלצו להתמודד אל מול המציאות בה שישה מיליון יהודים נרצחו, קהילות שלמות הוכחדו, ערים חורבו ותשתיות התרסקו. עבור רבים, הבית והמשפחה נעלמו, כשהם נותרו לבדם בעולם. לאן הולכים עכשיו? אך ואיפה מתחילים מחדש?

רבים מהניצולים שוחררו ממחנות הריכוז ומצעדות המוות כשהם מרוסקים בגוף ובנפש. שאלות פילוסופיות וקיומיות רבות מלאו את ראשם כשאחרים יצאו ממחבואם, חזרו מארצות הבריחה או ירדו מההרים שבהם פעלו כפרטיזנים. רק אז התמונה הקשה התבררה – כשליש מהעם היהודי נרצח.
הניצולים החלו לחפש סימני חיים אצל קרובים, משפחה, שכנים וחברים. רבים מהשורדים ניסו לשוב לבתיהם מלפני המלחמה, אך גילו שאין להם לאן לחזור כשהם אינם רצויים ברוב המקומות. גם במדינות שנחשבו אוהדות, כמו דנמרק, היהודים נתקלו באנטישמיות.

במזרח אירופה, השיבה הייתה מסוכנת במיוחד כשרק בפולין נרצחו לאחר המלחמה יותר מ־1,500 יהודים. הפוגרום הקשה ביותר התרחש בקיילצה ביולי 1946, שם 42 יהודים ששרדו את הגיהינום בשואה נטבחו ועשרות נפצעו. הפוגרום הוביל לנקודה בה רבים הבינו שליהודים אין עתיד באירופה.
בתוך חודשים החלה תנועת "הבריחה", שניסתה להוביל את היהודים למחנות עקורים באזורי שליטה אמריקאיים ובריטיים, בתקווה לעלות לארץ ישראל. עשרות אלפי ניצולים התאספו במחנות לעיתים באותם מקומות שבהם פעלו קודם לכן מחנות מוות, כמו ברגן־בלזן ובוכנוולד.

החיים במחנות היו קשים, אבל בתוך ההריסות החלה פריחה. הניצולים הקימו קהילות חדשות, משפחות, עיתונים, בתי ספר וארגוני סיוע. הם אספו עדויות, כתבו את הזיכרון מחדש, והובילו את תנועת הציונות קדימה. השורדים הניצולים נלחמו לחזור לחיים.
במקביל, היו ניצולים שניסו לחזור לארצות מוצאם להשיב רכוש, לאתר ילדים שהוסתרו, ולמצוא בני משפחה. כ־200,000 יהודים פולנים חזרו ממזרח אירופה אך רבים אחרים ניסו להגיע לארץ ישראל, ונתקלו במדיניות בריטית קשה שחסמה את דרכם.

לא כל היהודים ששרדו הצליחו להשתקם, חלקם לא מצאו את הכוחות הפנימיים לשוב לחיים. הם נשארו בצד, שותקים, כואבים, לעיתים בלתי נראים, מבולבלים ולא מצליחים להכיל את גודל הטראומה והכאב שפקד אותם.
היהודים שהצליחו לא להרים ידיים עלו על אוניות מעפילים, חצו גבולות בלילות, ונאבקו להגיע הביתה. כשני שלישים מהניצולים ביקשו לעלות לארץ ישראל במטרה להשתתף בבניית מדינה יהודית. אחרים היגרו לארצות הברית, לקנדה, לדרום אמריקה ולאוסטרליה.

ב־2002, בטקס ביד ושם, ניצול השואה צבי גיל הקריא את מנשר הניצולים ובו כתב: "לא שקענו אל תהומות הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה מסר חיובי לעמנו ולעולם, מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות".
ניצולי השואה לא רק שרדו אלא בנו מחדש את גורלו של העם היהודי. הם חינכו, טיפלו, נלחמו, כתבו, הקימו משפחות והובילו. הם שיקמו עולם, הקימו מדינה והפכו לאבני היסוד של החברה הישראלית. הם ההוכחה החיה לכך שגם מתוך השבר הכי עמוק יכולה לצמוח תקווה.
