אז מה היה לנו? היו לנו סרבני שירות מהסיירת, מהשייטת, מחיל האוויר, מהשריון, מהצנחנים, מהתותחנים, מ-8200 ומגוון יחידות צבאיות נוספות, מהוללות וחשובות. פעם הם איימו לסרב לשרת כי הרפורמה המשפטית נתפסה בעיניהם כהפיכה משטרית, או קץ הדמוקרטיה חלילה, וכעת חוזרים הם לסרב משום שרוצים הם לסיים את המלחמה לאלתר, שלא לומר בכניעה רחמנא ליצלן, גם ללא עמידה מלאה ביעדים אותם הגדירה הממשלה. האם יש מי שיודע לנבא או להבהיר על מה יהיה הסירוב הבא שעלול כבר מחר לגבות מחיר?
במדינת ישראל ישנה קבוצה נוספת שמסרבת. קבוצה שעדיין רבים מדי מחבריה אינם מעוניינים להתגייס לצבא ולתרום את חלקם, בשעה שאחיהם מוסרים את נפשם, בעת זו של צרה וצוקה, על הגנת העם והארץ כולה. יש בישראל עוד סרבנים, שעליהם כמעט ולא מדברים… אולי משום שהם ערבים?! בכל מקרה אלו ברובם אינם ערבים במיוחד איש לרעהו, לבטח לא לעם ישראל או למדינה שמזכויותיה הם נהנים. על כן אפשר להגדירם כסרבנים סידרתיים – לא לצבא, לא למשטרה, לא לשירות לאומי וגם לא חלילה לאזרחי. פשוט לא לכל סוג של חובה או תרומה לחברה.
1+בנוסף, בל נשכח את סרבני המצפון, שהמצפן שלהם מזמן אבד, או לכל הפחות איבד כיוון, כמו נפשם הטועה והתמוהה. אלו כנראה הוציאו עצמם מן הכלל, בדומה לאותו אח שעליו קראנו בהגדה. הגיע הזמן שבמקום לדבר על כל הסרבנים הללו, על מכתביהם המסוגננים עם החתימות המפונפנות ועצומותיהם ה"מרשימות", במקום לשמוע את תלונותיהם וקיטוריהם מדי יום בתקשורת המלטפת, אולי יועילו להקשיב לקבוצת סרבנים אחרת, קבוצת הסרבנים השקטה.
אלו שמסרבים להשתחרר משירות צבאי במילואים גם אחרי שירות רצוף בן מאות ימים. אלו שמסרבים להזדכות על הנשק וציוד הלחימה, גם אחרי סבב שלישי ברצועת עזה. אלו שמסרבים לברוח מאחריותם ותפקידם, כי פשוט חשובה להם המדינה, ביטחונה ועתידה, במובן הכי בסיסי וטהור של המילה. בלי אבל ובלי אם, ללא תנאי וללא תירוצים, כי מי שזוכר או למד קצת הסטוריה, בוודאי כבר יודע שצה"ל הוא תעודת הביטוח של העם היהודי ומדינת ישראל, לא משנה מה.
אכן מדובר בקבוצת סרבנים קשה, כאלו המסרבים להשתחרר מהיחידה, נחושים להתמיד בביצוע המשימה עד הניצחון. עם ציונות, בלי ציניות ובלי פלצפנות של גנראלים מתוסכלים, גם אם חצו הם את גיל חמישים.
1+יש בקבוצה גם כאלו המסרבים להשתחרר למרות שנפצעו בגופם ונפשם. נאבקו הם לחזור לשרת על אף האתגר, הצלקות והמחיר הניכר בהם ובסביבתם. אלו המסרבים להשתחרר על אף המחיר האישי, המשפחתי, החברתי והכלכלי, כי יש דברים שפשוט אי אפשר להסביר במילים. צריך להרגיש אותם אי שם עמוק בפנים, כמו האמונה בצדקת הדרך ללא תנאי או מורא; האחריות לעם, למולדת ולמשפחה; השליחות, המסירות וההמשכיות בעקבות האהבה למדינה והמצווה להמשיך את דרכו של אח שמסר נפשו, או חבר שדרכו נגדעה. ואולי זו בכלל אהבה ללא תנאי שלא ניתן לומר לה "עד כאן" או די!
בעם ישראל יש יותר סרבנים שקטים, מהסוג הזה שעליהם לא שומעים, העושים את מלאכתם בשקט, בצנעה ובענווה הראויים להערכה. הם לא פראיירים, הם פשוט לא רוצים להשתחרר מהאחריות ולא רוצים לוותר על הזכות לשרת. הם גם לא מוכנים להשתמש בצבא, בתפקיד או בדרגת הקצונה כקרדום לחצוב בו לצרכים פוליטיים או לשלילה. בוודאי לא מעוניינים הם להילחם, להתנגח ולהתנצח באחיהם באשר הם, ללא קשר למידת האמונה, מקום המגורים או הדעה. ככה זה כשאתה סרבן שחונך לאהוב את העם והמולדת ללא תנאי, להצדיע לדגל בכל עת שתיקרא, ולשרת אותה מתוך אמונה גדולה בנצח ישראל ובמדינת היהודים היחידה.
