תארו לעצמכם שאתם אוחזים בטלפון הנייד שלכם את השליטה המלאה על הרשתות החברתיות של ערוץ חדשות גדול ומשפיע כמו C14. האם לא תפתחו את המכשיר בכל פעם בתחושת יראה עמוקה? בלב כבד מחשש שתעשו טעות?
מה יקרה אם תעלו בטעות ידיעה כוזבת, תפרסמו כתבה שתשרת את האינטרסים של האויב, תפספסו שגיאת כתיב מביכה, או חמור מכך – תעלו בטעות סרטון אישי שבו אתם מצלמים את עצמכם עושים פרצופים מצחיקים, רק כדי לגלות ששלחתם אותו לעמוד הרשמי של הערוץ במקום לחשבון הפרטי שלכם, וכל זה רק כי שכחתם לעבור בין החשבונות?
עניין אותי לגלות כיצד שאר עובדי הסושיאל של C14 מתמודדים עם התחושה המיוחדת הזו, שבה המכשיר האישי שלהם מחזיק בעצם את הקשר עם מאות אלפי עוקבים. אז בתוך שטף העבודה היומיומית שלנו, גנבתי כמה רגעים כדי לפנות לשניים מעובדי הסושיאל ולמנהלת היקרה שלנו ולשמוע את דבריהם.
4+טל חדד, מנהלת מחלקת הסושיאל, משתפת בתחושה המיוחדת הזו תוך שהיא נזכרת ביומה הראשון בתפקיד. "אני זוכרת איך רעדו לי הידיים ביום הראשון כשלחצתי להעלות ציוץ לטוויטר" סיפרה. "מצד אחד, זה מפחיד להחריד להחזיק כוח כזה ממש בכף היד, אבל מצד שני, זו תחושה עוצמתית של שליחות – ההבנה שאתה באמת יכול להשפיע על העולם ולעצב את המציאות".
שי ברגר, לעומת זאת, בחר לתאר את החוויה בדרכו שלו: "חפירה – המון הודעות והתראות שוטפות אותך". אחרי שהתרצן, הצטרף לדברי המנהלת שלנו (מי יעז שלא?) והתייחס לגודל האחריות: "כל מילה שאנחנו מעלים לרשת נמצאת באחריותנו, וזה מה שהופך את העבודה הזו לכל כך משמעותית".
כמו שי, גם שוהם מרנאה התייחס לתחושת השליחות: "בסופו של דבר, אנחנו הפנים של הערוץ – כל טעות קטנה שאתה מעלה הופכת לפדיחה של הערוץ כולו". הוא התייחס גם לאתגר של הפייק ניוז. "לפני שאנחנו מעלים משהו, אנחנו בודקים עשר פעמים כדי להיות בטוחים".
אז בואו נתחיל מההתחלה וננסה לפענח יחד איתם מה בעצם כולל התפקיד שלנו. אני מודה, נאלצתי להתעקש קצת ולשגע אותם כדי שיסכימו להרים את הראש מהמסכים לרגע קט ולענות על השאלות שלי, אבל בסופו של דבר, המאמצים היו שווים את התוצאה.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי את שי, שישב שקוע בעריכת קטעים מתוכנית "הפטריוטים". הוא זרק לעברי מבט קצר, מלווה בפרצוף של 'מה עכשיו עם השאלות המוזרות שלך?', אבל לבסוף נעתר ונתן לי תשובה: "אני עובד ב-C14, הערוץ היחיד שלא משדר בשבת, והוא נושא על כתפיו את כל האתגרים שהימין מתמודד איתם".
לא הסתפקתי בתשובה הזו והמשכתי ללחוץ: "אבל מה אתה עושה ממש?". הוא הסביר: "אנחנו לוקחים את התכנים של הערוץ ומביאים את הזווית הימנית לרשתות החברתיות. הסושיאל שלנו ממש יוצא דופן".
4+שוהם, לעומתו, לא חסך במילים וסיפק הסבר מפורט יותר (לא כועסים עליך, שי). "אני חלק מצוות הסושיאל של C14, והתפקיד שלי הוא להעלות תוכן יומיומי לרשתות – החל מראיונות שאתם רואים על מסך הטלוויזיה שלכם ועד תיעודים מרתקים מהארץ ומהעולם" אמר שוהם, שזכה אצלנו במחלקה לכינוי "מלך התיעודים" בזכות התשוקה שלו (אולי קצת מוגזמת) לסרטונים מסקרנים מכל רחבי כדור הארץ – ולא רק.
הוא המשיך וציין שחלק מהעבודה שלו כולל גם העלאת כתבות מהאתר לרשתות החברתיות, כדי לשמור אתכם, הגולשים, מעודכנים בכל מה שקורה. בנוסף, הוא שיתף שהצוות שלנו יוצר תוכן מקורי לגמרי מאפס, כדי "להציג לכם זווית קצת שונה על עולם החדשות".
ולבסוף הגענו לטל, מנהלת הסושיאל הבלתי מעורערת שלנו, ששפכה אור על התפקיד מנקודת המבט שלה. "אני אחראית על כל ה'ווג'ארס' (כאב הראש, בערבית) של הרשתות החברתיות" אמרה בחיוך, והוסיפה: "כל מה שקשור לרשתות החברתיות, כל העדכונים השוטפים".
לאחר ששמעתי את הקולגות ואת המנהלת שלנו מפרטים ברהיטות על התפקיד, לא יכולתי שלא להעלות את השאלה שמטרידה כל מי שעוסק בתוכן חדשותי: איך בעצם מחליטים מה ראוי לפרסום? במדינה כמו שלנו, ובעולם שבו זרם החדשות אינו עוצר לרגע, כל סערה, פיטורי נשיא בצד השני של הגלובוס או אירוע בלתי צפוי עלולים להפוך לידיעה לוהטת. אז מה באמת נחשב חשוב, וכיצד קובעים מה יזכה למקום בפיד שלכם?
טל הסבירה: "בגדול, יש שני קריטריונים מרכזיים: הראשון – מה חדש. צריך להיות עם היד על הדופק כדי לזהות אם מדובר במשהו טרי או בדבר שכבר נדוש. השני – מה מעניין. זה תלוי לרוב בהיקף האירוע, בזהות הדובר ובמי עוסקת הידיעה. לפעמים זה אפילו עניין אישי; כשאני נתקלת במשהו שמרגש אותי עד צמרמורת, אני יודעת שגם אחרים יחושו כך".
4+היא חייכה קלות לעצמה והוסיפה: "אני מרגישה כאילו חזרתי לימי האוניברסיטה, לשאלה הבסיסית – איך מזהים מהי חדשה?". לאחר מכן חזרה לטון רציני: "אם אני מזהה משהו משמעותי שחייב לעלות, כמו למשל להנציח זכרו של נופל – גם את זה אני דואגת להביא".
שוהם: “אני מסתובב ברשת רוב היום, בודק מה אנשים מדברים עליו ומה הם אוהבים. אחרי סינון, אני מביא את הדברים הכי מעניינים, הכי כיפיים והכי בולטים. זה יכול להיות גם בתוכן חדשותי וגם בתוכן קצת יותר קליל ומצחיק, אבל הכל חייב להיות במסגרת של חדשות". שי הוסיף: "צריך את הקטעים הנוקבים, דברים שמזהים בהם את הפאתוס, את העניין ואת העוצמה בעיניים של מי שמדבר".
לאחר שדנו בקריטריונים לבחירת התוכן ובמשמעות של ההבחנה בין ידיעות חדשותיות לתכנים קלילים יותר, העלינו את השאלה המרכזית: מהי אותה תחושת שליחות שדוחפת את עבודת הסושיאל קדימה?
טל השיבה: "מרגישה שיש המון השפעה במה שאנחנו עושים, בין אם זה בשיח הציבורי, בין אם זה להציף אירועים על סדר היום ובין אם זה להעלות על נס אנשים חשובים ולתת קול לאנשים שהיו עד עכשיו מושתקים או שלא קיבלו את הפלטפורמה".
שוהם: "כשאתה בא לצרוך חדשות בערוצים האחרים, ב-90% מהדיווחים שם מדברים על ביבי לא ביבי ולפעמים אפילו חלק מהנושאים אפילו לא קשורים אליו – לא ככה צריך לצרוך תקשורת". שי אמר: "להביא אידיאולוגיה ימנית למסך, לדעתי התקשורת מאוד ריכוזית, ויש צורך בשינוי מהותי".
4+לקראת סיום, זרקתי לעברם את "תפוח האדמה הלוהט" של עולם התוכן – השאלה שמציתה דיונים סוערים בינינו, צוות הסושיאל: האם בכלל אפשר לשמור על אובייקטיביות בעולם שבו כולם נוקטים עמדה?
שוהם: "זה תלוי בכל אדם – האם הוא בוחר לעשות את עבודתו באופן אובייקטיבי, כפי שעיתונאי אמור לעשות, או להטות אותה לטובת נרטיב מסוים ופחות להתמקד בעיתונאות טהורה" אמר, תוך שהוא חולק על טל, המנהלת שלנו שטענה לעומתו כי "אין דבר כזה אובייקטיביות". לדבריה, "גם אם תרצה להאמין שאתה אובייקטיבי, זה לא אפשרי. העין שלנו תופסת את המציאות באופן סובייקטיבי. אנחנו משתדלים כמובן להיות מקסימום מדויקים ולהציג את החדשות בצורה הוגנת, אבל בסופו של דבר, אי אפשר לברוח מזה – אף אחד לא יכול לכפות על עצמו לראות את הדברים בדרך ניטרלית לחלוטין".
ספוילר קטן: אני מסכימה עם טל, וגם שי הצטרף לדעה שלנו, הבננות (שכמובן תמיד צודקות), ואמר: "בתקשורת הכול עניין של נקודת מבט – השאלה היא על מה אתה בוחר לשים את הפוקוס". הוא הוסיף: "בדרך כלל בתקשורת נוטים להבליט את הצד השלילי ואת הדברים הפחות מעודדים, אבל אצלנו אנחנו מכוונים את הזרקור לכיוון החיובי".
כששאלתי אותו אם לדעתו עצם ההחלטה להדגיש נקודות מסוימות הופכת את התוכן לבלתי עיתונאי, שי ענה בלי להסס: "לא, בסופו של דבר הכול סובב סביב פרספקטיבה ועל מה אתה בוחר להתמקד. אצלנו, אנחנו שמים דגש על ההתקפיות, על היתרונות ועל העוצמות".
לפני ששחררתי אותם לדרכם, ניצלתי את ההזדמנות להיות קצת נודניקית והשחלתי שאלה אחרונה שסקרנה אותי באופן אישי: למה בחרתם לעבוד דווקא ב-C14?
טל: "האמת שלמדתי חינוך ותקשורת ביחד, ותמיד חשבתי שאלך לחינוך כי הייתי עובדת עם חניכים ותלמידים. ואז כשלמדתי תקשורת התאהבתי בזה". היא תיארה את התחושה: "זה קצב ואדרנלין שזורם בגוף. צריכים להיות מעודכנים – זו תחושה של 'וואו'".
4+שוהם בחר לשטוח בפניי את סיפור חייו ואמר: "התחלתי לצרוך תקשורת בגיל מאוד קטן – מהפעם הראשונה שירו מעזה רקטות על אשדוד, עיר מגוריי, בכללי הייתי ילד מאוד טכנולוגי והשתמשתי במחשבים מגיל שנתיים, זה המשיך בתיכון כשלמדתי מגמת תקשורת וסיימתי בהצטיינות, ואז התגייסתי לדו"צ, שם הייתה לי התעסקות מאוד מעמיקה בתקשורת, אחרי שהשתחררתי החלטתי שזה כנראה מה שאני צריך לעשות והגעתי ל-14".
שי: "רציתי להשאיר חותם בעולם התקשורת, ופה מצאתי את המקום שלי" אמר. כששאלתי למה דווקא C14, הוא השיב: "כי אני רוצה להציג את הזווית היהודית, הדתית והימנית על המפה הפוליטית – וזה המקום שבו אני מאמין שאוכל לעשות שינוי אמיתי".
