היום זרקו מבית המשפט העליון משפחות שכולות. זרקו אותם החוצה כמו פורעים, כמו מפרי סדר. השופט יצחק עמית לא טרח להקשיב, לא גילה אמפתיה, לא שאל מה כואב להם. רק סימן – החוצה.
ההורים האלה הגיעו לדיון על המשך כהונתו של ראש השב"כ, מבחינתם – יש כאן כשל, כשל שעלה להם בילדים. הם באו לדרוש תשובות. לא לשתוק.
1+ובכנסת? בוועדות הכנסת – שם הם כן מקבלים במה. בשנה וחצי האחרונה הם מקבלים כרטיס כניסה חופשי לוועדות להשמיע את טענותיהם. גם כשלא מסכימים איתם – מקשיבים, נותנים מקום.
אז למה בית המשפט נאטם כלפיהם? למה הרשות השופטת, שאמורה להיות מצפן מוסרי, דווקא היא קרה, מתנשאת וחסרת לב.
התקשורת, השופרות הקבועים, מיד נכנסו לפעולה: בושה! תומכי נתניהו! איך הם מעזים להפריע לשופט! אותה תקשורת שידעה לחבק שכול, עכשיו סוחרת בו. בדם.
כי במדינה הזאת גם בשכול עושים איפה ואיפה.
1+כשזה לא מתאים לנרטיב, כשזה לא "השכול הנכון" – פתאום כבר לא מבינים כאב, פתאום זה "אספסוף". ושופטי העליון שנדהמו שיש משפחות שכולות שחדרו לקודש הקודשים כדי לזעוק את כאבם: דעו לכם שאתם חלק עצום במחדל, ועכשיו גם בהשתקה.
ואלה שצורחים כאן יום יום דמוקרטיה דמוקרטיה, צריכים להתייצב דווקא בבית המשפט העליון, לדרוש את חופש הביטוי של משפחות השכול ולהתבייש שאלה הם שופטינו.
