חג החירות מגיע וסוחף את כולנו לשירי אביב ותמרון בין ניקיונות לקניות. במצב כזה המח והלב עמוסים מכדי לחשוב כל הזמן על האחים שלנו שמוחזקים בשבי הנורא, אצל המפלצות העזתיות מהסוג האכזרי ביותר. אבל, כאומה אנחנו נקראים לעשות חשבון נפש, דווקא עכשיו, ולשאול איך הגענו למצב שפסח שוב כאן והם עדיין לא איתנו?
הדרך הקלה ביותר הינה הטחת האשמות. אלו צועקים ביבי אשם, אלה מחזירים להם שזה בכלל רונן בר, הרצי, חליווה ועשרות שנים של התעלמות מהאויב שטיפחנו. הכל נכון, לא חסר אשמים בטבח שגבה את חייהם של אלפים. אבל האם זה מה שיעזור? מצב בו כל האחראים למחדל ידעו שהם אשמים לא יחזיר את האחים שלנו, גם לא ההתבצרות בעמדות בהן נקטנו מאז ומתמיד.

על פי תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי, של הפסיכולוג ליאון פסטינגר, כשאנחנו נתקלים בסתירה בין האמונות שלנו לבין המציאות, אנחנו חשים אי נוחות – כמו תחושת אשמה או בלבול. כדי להפחית את המתח הזה, אנחנו נוטים לשמור על עקביות בעמדות שלנו גם בתמורה למחיר כבד.
כאשר אנחנו רואים את החטופים עדיין בשבי, והלב כואב על המחדל הלאומי, קשה לנו להודות שכולנו כחברה, כעם, לא עשינו מספיק כדי למנוע את המצב הזה. להודות בזה יוצר דיסוננס: אנחנו רוצים להאמין שאנחנו עם חזק ומאוחד, אבל המציאות מראה קרע וכישלון משותף. אז במקום לעשות חשבון נפש, אנחנו בוחרים בדרך הקלה: להטיל את האשמה, השמאל על הימין והימין על השמאל – כי זה מאפשר לנו להמשיך להאמין שאנחנו בסדר, ורק האחרים טעו.

כשכל אחד אוחז בקצה חבל ומושך אותו בחוזקה לעברו, הוא נקרע. הקרע הזה הוא רגע לברר איך הגענו למצב הזה, וגם הזדמנות להתקרב זה לזה ולחבר בין שני הקצוות. אבל במדינה המאוימת ביותר במזרח התיכון, הולכים על הדרך הקלה וממשיכים להרחיק בין הקצוות, או בעניינו – להמשיך לצעוק את אותן סיסמאות בתקווה שבפעם האלף, כשהגרון כבר ניחר, משהו ישתנה.
אחת הסיבות שפסח נקרא כך, זה שילוב המילים פה משוחח. עיקר העניין של פסח זה דיבור, "והגדת לבנך". את עניין השיחה אפשר להקביל לתקופה שלנו, בה הצרחות הפכו לחלק לגיטימי בדו-שיח. מלבד סיפורי יציאת מצרים בתוך המשפחה אפשר בזמן הזה להכניס שיח אחר חוץ מהטחת האשמות אשר לרוב לא מוכיחה את עצמה.

האחים שלנו מוחזקים בשבי מסיבה אחת – הם יהודים. באותה מידה אלו היו יכולים להיות אני, אתה ואת או כל אדם אחר שיקר לנו. המציאות של החטופים קיימת בגלל נגע לאומי, זוהי קריאה לנו כאומה לחולל שינוי, חוץ מהמחויבות להחזיר אותם הביתה.
החזרת החטופים זה צעד הכרחי, אבל זה לא מספיק. אנחנו צריכים לדאוג שלעולם לא עוד ולא לתלות את ביטחוננו ברמטכ"לים שלא הוכיחו את עצמם ברגע האמת. כשעם ישראל מאוחד אף אויב לא יכול לנו.

אם היה אפשר, כל יהודי היה מוכן ללכת לחלץ את האחים שלנו מהמנהרות גם תמורת הקרבת החיים האישיים, ורואים את זה בלוחמים הגיבורים שלנו. אז מה קשה לנו להיות קצת יותר קשובים לצד האחר או לחשוב שניה לפני שצועקים על יהודי שבחר במפלגה היריבה.
אז בואו ננצל את חג החירות הזה לא רק לשירי אביב ולסידורים, אלא גם לשחרר את החטופים ואת עצמנו מהכבלים שהתרגלנו אליהם. נניח לרגע את המטאטא ואת האצבע המאשימה, נרים את העיניים מהצלחת ונשב לשיחה אמיתית, על איך אנחנו מחזירים את האחים שלנו הביתה ואיך אנחנו משקמים מחדש את החבל הקרוע הזה שנקרא עם ישראל.
