אלידוב, בן ,51 אב לשניים, שירת כלוחם בסיירת גולני והמשיך את שירותו כמאבטח ביחידת מודיעין. שירותו הצבאי חצה גבולות – מלבנון, דרך עזה ועד יהודה ושומרון – והוא נושא עמו זיכרונות חיים מלאי תובנות וכאב. יותר מ-30 שנה נתן מעצמו למדינה, מבלי לבקש דבר בתמורה.
את שירותו החל אלידוב בשנת 1991 בסיירת גולני, כחבלן קרבי . "רוב השירות היה מבצעים", הוא מספר. "היינו בלבנון – מהים עד רכס רמים, כולל הר דוב – כל הזמן בפעולה נגד החיזבאללה."ֿ
מבצע דרמטי בעומק לבנון
אחת החוויות שנחרטו באלידוב במיוחד התרחשה במהלך מבצע בלב שטח לבנון. "יצאנו למארב של 72 שעות, היינו בערך שבעה קילומטרים בפנים, בגשם", הוא מספר. "במהלך הדרך, הכוח נתקל בחולייה של ארבעה מחבלים. חבר מהצוות שלי נהרג, סמל נוסף נפצע. הרגנו את המחבלים, אבל החילוץ היה קשה מאוד – מסוקים לא יכלו להגיע, אז נאלצנו לבצע חילוץ רגלי על אלונקות למרחק של 11 קילומטר. זה היה ברדק."
לדבריו, "החוויה הזו מלווה אותי עד היום. הרגשתי את הירי ממש קרוב לפנים. זה לא היה רק אני – כולנו הרגשנו את זה". הוא רואה באירוע הזה ביטוי למציאות הכללית בלבנון באותה תקופה. "היינו כמו ברווזים במטווח. יחידות עשו קווים של חצי שנה, כל הזמן היו מטעני צד, מתקפות של חיזבאללה, מלא הרוגים בדרך חזרה ובדרך ליעד. המון חברים שלי מהתיכון ומהשירות נהרגו. פשוט לא היינו צריכים לשבת שם."
במבט לאחור, אלידוב מביע עמדה נחרצת" : מאוד שמחתי שסוף סוף ראש ממשלה הוציא אותנו משם. אחרי מלחמת שלום הגליל, לא היה מה לחפש שם." הוא גם מציע פתרון שעדיין רלוונטי בעיניו."צריך להגיע להסדר בינלאומי, שיהיה חיץ בינינו לבינם, עם צבא אמיתי – לא האו"ם – ומהצד השני צבא לבנוני. וזהו."
"כ-5,000 פלסטינים הקיפו אותנו מכל עבר"
גם בעזה היה אלידוב מעורב עמוקות. בין השנים 1992 ל-1995 שירת בתפקידים פיקודיים, בין היתר כמפקד קורסי מכ"ים וסיירות, ובהמשך שימש כקצין מודיעין במסגרת המשטרה המשותפת שהוקמה כחלק מהסכמי אוסלו. הוא מספר כי היה עד מקרוב להקמת הרשות הפלסטינית בעזה, ואף שיתף פעולה עם גורמים פלסטיניים כחלק מהמהלך.
"תמכתי מאוד באוסלו", הוא אומר, "אבל הבעיה הייתה שיש המון יישובים יהודיים בתוך המובלעות. במקום לחתוך – זה שלהם וזה שלנו – נשאר הכל מעורבב. זה יצר בעיה, כי חמאס בדיוק התחיל להרים את הראש, וניסה בכל דרך לפוצץ את ההסכם. הרעיון היה טוב – הביצוע על הפנים".
אחת הסיטואציות הקשות שחווה באותה תקופה אירעה לאחר טבח ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. הוא מספר שכחלק מהכוחות שהוקפצו לעזה בעקבות האירוע, מצא את עצמו בג'יפ של גדוד 17, כששני כלי הרכב שלהם נוסעים בשכונה מרכזית. לפתע, לדבריו, כ-5,000 פלסטינים הקיפו אותם מכל עבר, חלקם חמושים, כשהם משליכים לעברם חפצים כבדים.
"זרקו עלינו מקררים, מכונות כביסה. היינו רק שני ג'יפים מול המון זועם. היינו בטוחים שלא נצא משם חיים. רק בזכות המג"ד, שאותו הוא מזכיר בשם ובכבוד – תת-אלוף ארז גרנשטיין ז"ל – הצליחו להיחלץ. "הוא היה קר רוח, ידע לתפעל את האירוע. קשה להאמין, אבל יצאנו מהסיטואציה הזאת בלי אף שריטה".
"הרשות שונאת את חמאס יותר מאיתנו"
על יהודה ושומרון הוא מתאר מציאות שונה – פחות קטלנית, אך מתוחה לא פחות. "היו הפרות סדר, בקבוקי תבערה, אבנים, בלוקים. זה היה בקנה מידה שונה מעזה, שהייתה מרוכזת יותר ," הוא מסביר.
לדבריו, גם אופי הפעילות היה אחר. "היינו מגיעים לשם עם ציוד לפיזור הפגנות – גז מדמיע, רימוני הלם, כדורי גומי – זה לא היה כמו עזה שהולכים עם נשק דרוך כל הזמן. זו הייתה התמודדות שונה, אבל עדיין יומיומית, ודרשנו להיות כל הזמן מוכנים."
מבחינתו, אחת הנקודות המרכזיות ביהודה ושומרון היא שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלסטינית, אותו הוא רואה כהצלחה גדולה. "שיתוף הפעולה שם הוא אליפות ואנשים לא מבינים את זה. הרשות שונאת את חמאס פי שתיים יותר מאיתנו. ב-2006, כשחמאס זכו בבחירות, הם טבחו באנשי הפתח – והרשות מחכה להזדמנות לנקום ." לדבריו, אם זה היה תלוי בו – "הייתי מכניס את הרשות גם לעזה". אנשים לא מבינים את המזרח התיכון.
הרשות רוצה לחזור לשם – ויש מדינות כמו ירדן ומצרים שיתמכו בזה. חמאס יישארו במחילות, אבל אנחנו לא צריכים להיכנס לשם שוב עם כוחות ולהפסיד עוד חיילים."
בנוסף לכך הוא מציין כי "אם נשתף פעולה עם הרשות, נחזיר את החטופים ונמנע מעוד חיילים שנהרגים סתם. אין טעם להיכנס לעומק הרצועה ולשלם עוד מחיר כבד. כל מי שהיה לו קשר ל-7 באוקטובר צריך לעוף. כל ההנהגה שנכנסה לא מוכנה – חייבים להחליף אותה."
הוא מדגיש כי בראש סדר העדיפויות צריך להיות השבת החטופים. "תעשה הפסקת אש ל-40 שנה, תחזיר את החטופים – ואחר כך תתהפך עליהם. הכי חשוב זה להחזיר אותם, זה לפני הכל. אנחנו הפקרנו אותם. זו האמת. ואם לא נבין את זה, נאבד לא רק אותם – אלא את עצמנו". בשורה התחתונה, מבחינתו, אין תקומה בלי שינוי עמוק. "צריך הנהגה חדשה. צריך לחשוב אחרת. להפסיק עם הסיסמאות – ולפעול בחוכמה, מתוך ראייה ארוכת טווח."
בסיום הראיון, אלידוב משתף מסר נוגע ללב" :כל החיים שירתתי את המדינה מתוך אהבה. אף אחד לא הכריח אותי. גם הילדים שלי משרתים. אבל איבדנו את הערכים – הכל מושחת, הכל פייק. רק אם נחזור לשוויון, לשירות משמעותי של כולם, נוכל להחלים. האויב הכי מסוכן של ישראל – הוא ישראל עצמה".
