התקיפות האוויריות נגד יעדי חמאס הציתו מחדש את הזירה הציבורית בישראל. הרשתות החברתיות געשו בתגובות, לצד קולות שתמכו בהחלטה להמשיך ולמגר את האויב שביצע את הטבח האכזרי ב-7 באוקטובר, התעוררו גם קולות משמאל נגד חידוש הלחימה.
ארגונים פוליטיים מיהרו להכריז על הפגנות נגד חידוש הלחימה, ונשמעו שוב איומים על סרבנות. כל זאת, על רקע ההחלטה לחזור ולהשמיד את האיום הביטחוני המיידי מצד חמאס על תושבי העוטף וכוחותינו. נשמעה גם הטענה שישראל אשמה בכך שהמשא ומתן נכשל.
3+האמירות הנחרצות על הצורך "למחוק את עזה", שנשמעו בימים הראשונים של המלחמה גם מהשמאל הפכו ל"גזעניות" או כאלו שכביכול פוגעות בחטופים. אנשים כאילו שכחו מיהו האויב שאיתו אנחנו מתמודדים. זאת מבלי להתעלם גם מהקריאות למשא ומתן עם המפלצות בעזה כאילו מדובר בבני אדם שניתן לדבר איתם.
יותר מכך, יש קולות שמעזים להציע לתת לגיטימציה לרעיון שחמאס, שטבח ואנס בנו, יישאר בשלטון ברצועה. האם שכחנו כל כך מהר את התמונות מהקיבוצים השרופים, את הזעקות לעזרה של החטופים, את הדם שנשפך ברחובות?
3+ההתנגדות הזו לחידוש הלחימה מעוררת שאלה כבדה: לאן נעלמו הקולות הברורים שהדהדו בימים הראשונים של המלחמה, גם מצד השמאל, שאמרו בברור: "או אנחנו או הם"? איך יכול להיות שפחות משנתיים אחרי הזוועות, יש מי שמוכן להתפשר על הביטחון שלנו מול אויב כזה?
כולנו רוצים את החטופים בבית, לא עכשיו, אלא כבר לפני שנה. אבל אסור שהדאגה לאחים שלנו בשבי תשכיח את חיות האדם שנמצאות מעבר לגדר ומחכות בהשתוקקות להזדמנות הבאה לטבוח בנו.
3+בהקשר לכך וכדי להשאיר בתודעה את הנחיצות להילחם באויב העזתי, משפחות שכולות מפורום הגבורה פנו בתחילת החודש לשר הביטחון ישראל כ"ץ, לדובר צה"ל דניאל הגרי וללשכת ההסברה במשרד ראש הממשלה, בדרישה לפרסם לציבור את מה שמכונה "סרטון הזוועות".
הזוי שאנחנו במצב שמשפחות לוחמים צריכות להתחנן כדי שנחזור להילחם. אנחנו חייבים לזכור את אותם רגעים בשבת שמחת תורה כשהתוודענו לטבח שמשתולל בעוטף עזה, לצרוב את הזעזוע ולדאוג שלעולם לא עוד. להשמיד את האויב כדי שלא נתעורר לעוד בוקר כמו השבעה באוקטובר.
