מה שהכי אכזב אותי בסערה סביב דובר צה"ל דניאל הגרי בסוף השבוע האחרון, זה שלמעשה לא הייתה כאן שום הדחה. מדובר בתהליך לגיטימי לחלוטין, כזה שמתרחש בכל פעם שרמטכ"ל חדש נכנס לתפקיד. תזכורת קטנה: בתקופת שגרה, כשמכריזים על רמטכ"ל, לוקח כמה חודשים עד שהוא נכנס לתפקיד, ועוד לפני שהוא מתחיל, הוא כבר מכריז מי יהיה הדובר שלו – כדי שייכנס איתו יחד לתפקיד.
מעבר לכך, מה שהציק לי בסיפור הזה, ואני אגיד את זה במילים ברורות, זה שדובר צה"ל ראה בסוף השבוע האחרון איך אולפני הטלוויזיה וכל מיני צייצניים ברשת "מפרקים לרמטכ"ל את הצורה", ולא הייתה לו את ההגינות המינימלית להגן עליו, למרות שהוא, יש להזכיר, עדיין הדובר שלו.
הוא ידע היטב שהוא לא הודח, שלא גירשו אותו משום מקום ושהכל היה בהסכמה. הוא ישב וצפה מהצד איך לאורך כל סוף השבוע, אולפן אחרי אולפן, צייצן אחרי צייצן, שופכים את דמו של הרמטכ"ל אייל זמיר, משמיצים את המפקד שלו, ואף על פי כן לא עשה כלום כדי לבלום את זה. הוא בחר לשתוק. בעיניי, השתיקה הזו מוכיחה מעל לכל ספק – הוא לא צריך להישאר לא רק בתפקידו, אלא במערכת הצבאית בכלל.
