לאישה יש נטייה טבעית להיראות טוב ולמצוא חן. גם בתורה יש דגש על מראה חיצוני של נשים והפסוקים מאריכים ביופין של האימהות ונשים נוספות. מצד שני יש את הפסוק המוכר מספר משלי: "שקר החן והבל היופי". בציטוט זה שלמה החכם מכל אדם סותר מפורשות את חשיבות העיסוק ביופי.
הקשר הישיר בין יופי פנימי לחיצוני הוא אחת התשובות לשאלה זו. בתיאור האימהות בתורה, נכתב ששרה הייתה "טובת מראה". אצל רבקה מסופר שהיא כיסתה את פניה בצעיף כאשר חתנה, יצחק, התקרב אליה. המעשה שלה הביע את רצונה שהקשר ביניהם לא יתבסס על המראה החיצוני כלל, אלא על ערכים פנימיים ועמוקים יותר.
2+הצעד של רבקה הוא כביכול קריאה של הפסוקים לערוך בירור ביחס ליופי. על פי המפרשים, הבסיס לכל צמיחה רוחנית חייב להיות שלילת אחיזת העיניים החיצונית. זאת על מנת להיפתח אל העולם הפנימי שמתפספס בראייה ראשונית ורדודה. מוסבר שאישה יפה בזכות מעלותיה הפנימיות ולאו דווקא בגלל איפו או התקשטות.
"וכל מי שיש עליו חן, בידוע שהוא ירא שמים", כך מפרשת הגמרא במסכת סוכה. החיצוניות, במקרה זה, מעידה על פנימיותה של האדם. ההסתייגות של "שקר החן", מציינת את העיסוק המופרז ביופי החיצוני, כי הוא אינו העיקר. השאלה האמיתית היא: מהו העיקר בחיים, והאם ההתמקדות במראה החיצוני לא באה על חשבון ערכים חשובים יותר, ולכך צריך לשים לב.
2+במקרה שהאדם מתמכר ליופי והדבר בא על חשבון המוסר והצדק שהוא צריך להופיע בעולם, אז שלמה המלך אומר לו שמדובר בשקר. לדוגמא, אדם צריך להתחתן עם מישהי עם מידות טובות, והיופי החיצוני הוא טפל. לא שהוא לא חשוב כלל, אלא אינו העיקר.
ככל שאדם רוחני יותר ומתבונן במציאות הפנימית, הוא לומד להתפעל מיופי פנימי. אולם, אדם שגדל בסביבה המעריכה בעיקר את המראה החיצוני, יתקשה לראות את היופי הפנימי. עבורו, כל מה שמחוץ ייראה "הבל ושקר".
2+דוגמה לשימוש חיובי ביותר ביופי מגיעה מגלות מצרים. כאשר משה רבנו ביקש ליצור את הכיור למשכן, הנשים נידבו את המראות שלהן לשם כך. משה התנגד לקבל את המראות, משום שלדבריו, הן מייצגות את היצר הרע של הרצון האישה להיראות יפה. אולם בניגוד אליו, הקב"ה ציווה על משה לקבל את המראות והסביר כי אותן המראות הן המועדפות ביותר בעיניו.
הנשים, שבזמן השעבוד לא היו יכולות להפעיל תקווה או רצון ליצירת חיים חדשים, השתמשו במראות כדי להתייפות ולעורר את היצר אצל הגברים. כך, למרות השעבוד והעייפות שהיו מנת חלקם, הם מצאו מחדש את הרצון להוליד ילדים, ובזכות כך נולדו שישים ריבוא מישראל ויצאנו ממצרים.
