מצוות מחיית עמלק שנקרא בשבת בפרשת "זכור" היא מצווה שלא "עוברת מסך". לא ניכנס לגדר ההלכתי מי נכנס כיום תחת השם "עמלק" – אולם עצם הציווי הטוטאלי למחות את עמלק "מתחת השמים" צורם לאוזן המערבית. רבי דוד אבודרהם אומר שהמצווה למחות את עמלק היא "אפילו מעל העצים ומתחת לאבנים", במילים אחרות – השמדה טוטאלית.
אותיותיו של עמלק הן בגימטרייה "ספק", והוא תוקף כאשר אנחנו "עייפים ויגעים ולא יראי אלוקים". הספקנות, החולשה העייפות – זהו עניינו של עמלק; העמדה הנפשית היהודית היא טוטאליות, ודאות ונמרצות; קוראים לזה "אמונה באלוקים"; ישנם כאלו שהיצר הרע מסית אותם לחשוב שזו "קיצוניות" (ואז הופכים להיות קיצוניים טוטאליים כנגד המאמינים, אבל זה כבר סיפור אחר).
החיים הם מורכבים ובמהלכם אנו נאלצים להתחשב בגורמים נוספים ולהתפשר עימם, אולם פעם בשנה התורה מזכירה לנו, שעם כל ההכלה והמורכבות – יש אמת בעולם: יש טוב ויש רע; את הטוב יש לטפח ואת הרע צריך להשמיד.
הספקנות העמלקית עלולה לחלחל בצורה מפותלת: האופוריה המדומיינת על השבת החטופים למשל גורמת לרבים להתמקד "באור ובאהבה שיש כעת בעולם" ולהטיל ספק בהמשך הלחימה. כדאי לכל אלו להיזכר בתחושות ה"אור ואהבה" שלהם בימי עסקת שליט ולהבין שהמלחמה חייבת להמשיך בוודאות ובטוטאליות. לאלה שמטילים ספק ברצון של יהודים להתקרב למסורת כדאי לראות את המתרחש כעת בדוכני הנחת תפילין בבתי ספר חילוניים, ולהבין שהנשמה היהודית מנצחת בוודאות ובטוטאליות.
