בכל פעם שאתם רואים סרטון של חמאס בתקשורת הישראלית, תשאלו את עצמכם שאלה אחת: "מי מרוויח מהשידור הזה?"
הרבה מחשבה מושקעת בסרטוני התעמולה הללו. לפני הכל, החטופים שלנו במצב השברירי ביותר שלהם, הקשה ביותר. הטקסטים נכתבים לאחר מחשבה רבה, התפאורה נבחרת בקפידה. חמאס לא רק מפעיל נשק פיזי הוא מפעיל נשק פסיכולוגי אימתני.
בתחילת המלחמה התקשורת הישראלית לא נפלה בפח הזה, אבל זה החזיק מעט מאוד זמן. חמאס משחק עם הרגשות שלנו כמו בובות על חוטים, כי הוא יודע דבר אחד שאנחנו כנראה מסרבים לפנים: התקשורת הישראלית היא הנשק הכי חזק שיש לו.
1+תוסיפו לכך שלאחרונה השיח באולפנים מתחיל להציג את חמאס כצד הנפגע במשא ומתן, כאילו ישראל היא זו שמפירה את ההסכמים. חמאס פועל לפי שיטת מצליח, זורק פיתיון, ואם זה נתפס, מעולה. אם לא, מנסים שוב.
הערוצים שבתחילת המלחמה זעקו לא לשתף פעולה עם תעמולת חמאס, הפכו להיות החלק הפעיל בהפצת בתעמולה. זה לא עורך תוכן, מפיק או שדרן שחושב שזה מעניין, זו התנהלות סדורה של ערוצי התקשורת הישראלית, שביודעין שמים את חמאס על המסך.
1+חמאס שוב מקבל דקות שידור, שוב קובע עבורם על מה לדבר. כן, אני מדברת אליכם, 11, 12, 13, מה קרה לכם?! איך הגעתם למצב שבו אתם משדרים פעולה עם האויב הכי אכזרי של ישראל?
אני לא אומרת שהתקשורת צריכה להיות צייתנית, ממש לא. אבל אני כן אומרת שהיא צריכה להיות אחראית. להבין שהיא לא במה ניטרלית כשמולה עומד ארגון טרור, שמשתמש בה כמגבר לתעמולה שלו. מי קובע מה יכנס ומה ישאר בחוץ? אם התשובה מובילה ישירות לאויב, אולי הגיע הזמן לחשוב מחדש, מי באמת שולט פה בתודעה הציבורית.
