הביקורת על ראש הממשלה מזמן הפסיקה להיות רלוונטית. היא אוטומטית, פרסונלית וסותרת את עצמה הרבה פעמים. מאשימים אותו מדוע הוא לא שיחרר את החטופים, וכשהוא משחרר – מדוע לא עשה זאת קודם.
כן, היה אפשר כנראה לשחרר את כולם כמה שבועות אחרי, לוותר לחמאס על איזה "טבח מינורי", לסיים את המלחמה מיד ולהתכונן לטבח הבא וחוזר חלילה. תודה לאל שזה לא מה שקרה. ראש הממשלה עמד בלחצים אדירים מבית ומחוץ להיכנע ומיד. היום אנחנו במצב אחר לגמרי ואני מעריך אותו על כושר העמידה.
2+ראש הממשלה ביצע עסקת חטופים נכונה, מוצדקת, בניגוד לאינטרסים הפוליטיים שלו, פשוט כי זה מה שהיה צריך לעשות. ובמקרה זה גם חלק ממטרות המלחמה שהוא עצמו קבע.
החוכמה היא להשיג את 2 המטרות – שחרור החטופים וביעור חמאס. לא אחת מהן.
ואין לי מילה ביקורת על בני משפחות החטופים אלא על הגורמים הפוליטיים שקופצים על המציאה לייצר עוד קיטוב במקום להתאחד לשנייה, רק שניה (נחזור לריב אחרי זה – מבטיח), בכאב משותף.
הבוקר, בתחילת יום העדות בתיקי האלפים, ראש הממשלה ביקש לעמוד דקת דומיה לזכר משפחת ביבס. השופטת פלדמן סירבה. גם זה הפך ל"תרגיל" של ראש הממשלה. הוא עשה מה שהיה צריך לעשות כראש ממשלה והביקורת שכן יש לי זה על השופטים שלא גילו רגישות והתעקשו לסרב.
2+אי אפשר לתקוף אותו למה הוא לא עושה ואז לתקוף אותו למה הוא כן עושה.
האשמה המופרכת התורנית – שהיה אפשר להציל את משפחת ביבס היקרה (הרצח שלהם זעזע אותי במיוחד), היא דוגמא שמאפיינת את הביקורת עליו בהרבה נושאים. במיוחד בעניין החטופים. במיוחד בעניין ביבס שאנחנו יודעים שהם נרצחו לפני שחרור החטופים הראשון.
אני בעד לבקר פוליטיקאים כולל ראש ממשלה ועושה את זה בעצמי. אבל כשזה רלוונטי ולא רק בשביל לבקר. זה מגוחך. זה לא מקצועי וזו לא עיתונות.
