היום הנורא בו הוחזרו גופותיהם של כפיר ואריאל ביבס הי"ד יחד עם גופתו של עודד ליפשיץ הי"ד, הינו תזכורת ועדות נוספת למפלצתיות של אויבינו הערבים – מוסלמים החיים לצידנו. משפחת ביבס הצטרפה למשפחת השכול, לענף ב"עץ המשפחה" בו נמצאות משפחות נוספות ששילמו לאורך הדורות מחיר דמים נוראי רק משום יהדותן, על לא עוול בכפן. הרי איזה עוול יכול כבר לעולל פעוט בן 4 או עולל בן 8 חודשים, הנחטפים ממיטתם ומובלים אל המקום בו ימצאו את מותם?
האם אי פעם יצליחו מי מהמחבלים הערבים, שבמקרה יוותרו חלילה בחיים, להסביר מדוע אפילו על ארונות הנרצחים, שנמסרו לצלב האדום בנוכחות מחבלים ואזרחים עזתים תומכי טרור ובני מוות, נכתב מפורשות מתחת לתמונותיהם: "תאריך מעצר 7/10/2023" בעברית ובערבית, למען הסר ספק? על שום מה ולמה "נעצרו" ילדים, נשים וזקנים מלכתחילה והוחזקו בשבי החמאס תקופה כה ארוכה, בין אם חיים ובין אם לאו?
2+על שום מה ולמה הפכו זקנים כעוללים לבני ערובה שבהם סוחרים, ולמנהיגי העולם המערבי ככלל ומנהיגי מדינות ערב בפרט- נראה הדבר מקובל והגיוני? מדוע זה לא קראו מנהיגי ארצות ערב לשיחרורם ללא תנאי וקיבלו על אף זאת את הזכות להכניס סיוע לרצועת עזה ולהתגולל במקביל על צה"ל ומדינת ישראל בפרצי אנטישמיות, צביעות ורשעות אין קץ?
רצח ופגיעה באזרחי ישראל היהודים אינו נחשב לפשע, מעשה חריג או מוקצה בקרב אויבנו הערבים, גם אם מדובר בפגיעה בזקנים, בנשים וילדים רכים. הרי אין פסול בדבר ואין כמעט גינויים למקרים אכזריים שארעו עד כה, כפי שיובא להלן, משום שכתוב בספרות הקודש המוסלמית, בחדית': "לא תגיע השעה עד שהמוסלמים יילחמו ביהודים והמוסלמים יהרגו אותם עד שהיהודי יסתתר מאחורי האבן והעץ, והאבן או העץ יגידו: "יא מוסלמי, יא עבד אללה ! זה יהודי מאחורי, אז בוא תהרוג אותו…".
הערבים רואים ברוצחי היהודים השפלים, דמויות מופת עליהם ראוי לגדל ולחנך את דורות הרוצחים הבאים, שהרי אלו הם בסך הכל היו "לוחמי חופש גיבורים" על חלשים. אילולא כן כיצד ניתן להסביר את מעשי הרצח הנוראיים של אזרחים תמימים, משפחות וילדים יהודים בארץ ישראל לאורך השנים? כיצד מסוגל אדם, איש משפחה ומנהיג קהילה להוקיר ולהעריך חוטפי ורוצחי ילדים, נשים ואזרחים באשר הם, שלא חטאו במאומה? לא פחות חמור מכך הוא חוסר ההבנה הבסיסית בקרב חלקים בחברה הישראלית שעם תומכי טרור מעין אלו – פשוט אין על מה לדבר ואת חייהם יש לקצר!
איזה עוול גרמו בני משפחת פוגל, ההורים אהוד ורות, ושלושה מילדיהם יואב בן ה-10, אלעד בן ה-4 והדס בת ה-3 חודשים הי"ד, שבגינו נרצחו באכזריות רבה בביתם שבאיתמר לפני כ-14 שנה, ב-11 במרץ 2011? מה היה חטאם של רויטל אוחיון ושני בניה, נועם בן ה-4 ומתן בן ה-5 הי"ד, שנרצחו בקיבוץ מצר בידי מחבל שחדר לביתם ב-10 בנובמבר 2002 ולא חס על נפשם, גם כשגוננה האם בגופה על ילדיה? במה חטאה משפחת שבו שמחבל פרץ לביתם באיתמר ב-20 ביוני 2002, ורצח את אם המשפחה- רחל הי"ד, לצד שלושה מבניה: נריה בן ה-15, צביקה בן ה- 12 ואבישי בן ה- 5 הי"ד ופצע שני ילדים נוספים, את אביה בת ה-13 ועשהאל בן ה-9, יבדל"א?
מדוע נרצחו שלושה מבני משפחת קאניאס, האם סוזאן ושני ילדיה הרכים, שושנה בת ה- 4 ובני בן השנה וחצי הי"ד, עת חדרה חוליית פדאיון ב-12 באוקטובר 1953, אל ביתם שביהוד? האם זוכרים אנו את נרצחי, פצועי ונאנסי פרעות תרפ"ט, 24 באוגוסט 1929, זקנים, נשים וטף ובהם חסיד חב"ד משה גולדשמיד שעונה בעינויים קשים עד שנפח נשמתו, בעוד בתו בת ה-5 שהייתה עדה לרצח אביה, נרצחה באבחת חרב? היו אלו רק שניים מתוך 67 יהודים שנרצחו בעינויים ואכזריות נוראית בטבח בחברון. 12 מהם היו נשים ו-3 היו ילדים בני פחות מחמש.
רצח יהודים אינו תופעה יחודית לאזור מסויים בארץ ישראל או בעולם. אין הוא תקף לתקופה מסויימת ואין הוא מייחד רק את הערבים והמוסלמים בהכרח. אלו פשוט ממשיכים מסורות אנטישמיות קדומות, השואבות השראה מכתבי הצורר הנאצי אדולף היטלר ימ"ש, שספרו "מיין קאמפף" נמצא בשטחי רצועת עזה כמו גם בישובים ערביים ביהודה ושומרון. כרזותיהם, כדוגמת הכרזה שהוצגה מעל במת טקס החזרת גופות החטופים, שואבות השראה מכרזות אנשטימיות שהופצו באירופה במשך שנים, בהם מוצגים יהודים צמאי דם, שלמרבה האירוניה, דווקא הם, מואשמים ברצח ילדים מתוקף האמונה וטקסי הפולחן הדתיים.
זווית אישית לסיום: בראשי צרובה במשך שנים רבות תמונת האם היהודייה האוחזת ומגוננת על תינוקה, בשעה שחייל נאצי מכוון רובה לעברה. בכל טקס שקיימנו כחיילים, לוחמים ומפקדים במסגרת מיזם "עדים במדים" על אדמת פולין או בטקסי יום השואה שקיימנו בארץ, נשבענו – לעולם לא עוד!
מאז בוקר ה-7 באוקטובר צרובה בראשי, לצד התמונה מתקופת השואה, גם תמונתה של שירי ביבס המגוננת באימה על ילדיה, בעודם נחטפים לרצועת עזה על ידי מחבלי החמאס הארורים.
2+מדינת ישראל כשלה בהגנה על אזרחיה. אך בל יירפו ידינו. נדרשים אנו כחברה חפצת חיים וכצבא המחוייב לעמוד במשימתו ולנצח, בלי תירוצים וגינונים משפטיים מיותרים, לשנות גישה ולהבין כי עם האויב הערבי יש להילחם בדרך שונה לגמרי, זו החוזרת ליסודות תורת הקרב. דרך שתצדיק את המילה 'כיבוש' במלוא מובן המילה. דרך שתממש את 'המצור' כצורת לחימה, פשוטו כמשמעו- חניקה עד הכנעה, ללא רחם וללא סיוע הומניטרי חסר אחריות, המספק לאויב את צרכיו להמשך לחימה והישרדות.
על מנהיגי האומה, דור החיילים והמפקדים הנוכחי מוטלת האחריות והחובה לנצח. לעמוד ביעדי המלחמה, למגר את האויב ולהכריתו בכוחות עצמנו ובמלוא העוצמה. זאת ללא הסתמכות על מתווכות ערביות תומכות טרור ולבטח לא על רשות הטרור הפלשתינית ומחבליה.
את שהבין ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל בנוגע למקומם של בג"ץ וארגוני זכויות הטרוריסטים במלחמה בטרור, לכאורה, עת חתם על הסכם אוסלו א', כשאמר בנאום ב-1 במרץ 1994, כי כוחות הרשות ימגרו את הטרור: "בלי בג"ץ ובלי בצלם", נותר עוד להפנים. שכן את שלא הבין רבין בנוגע לרשות הטרור הפלשתינית וראשיה- מבינים רובנו כעת היטב, במחיר דמים כבד.
לא נשכח ולא נסלח… ועכשיו יש לחסל את הטרור הערבי בכל מקום בו הוא נמצא, על כל שלוחותיו,סייעניו ותומכיו!
