ירון אברהם נולד בלוד למשפחה מוסלמית מקומית. ילדותו נקטעה באחת כשאחותו נרצחה על רקע "כבוד המשפחה". השאלות שהחל לשאול בעקבות הטרגדיה הפכו עבור משפחתו לאיום – והפתרון שלהם היה לשלוח אותו בגיל תשע לפנימייה אסלאמית בעזה.
"זה היה אסלאם שלא הכרתי קודם"
"פגשתי שם סוג של אסלאם שלא הכרתי קודם, גם לא בלוד," שיחזר אברהם בריאיון לטל מאיר. "זה לא שלוד היא עיר ציונית שאוהבת את ישראל—רוב הערבים שם אנטי-ציוניים—אבל שם, בעזה, זה כבר אופרה אחרת".
הוא חווה ממקור ראשון את שטיפת המוח האידיאולוגית: "בלוד השנאה ליהודים נשמעת בלחישות ובבדיחות על השואה, אך היא עדיין מתחת לפני השטח. בעזה, לעומת זאת, זו גאווה מוצהרת להיות אנטישמי ושונא יהדות".
"לחיי אדם לא היה ערך – מי שנחשד, הוצא להורג"
אברהם סיפר כי השנאה לא הייתה רק אידיאולוגיה מופשטת – היא הייתה יעד חינוכי ברור: "במסגדים שם, כמו של ארגוני דאע"ש ודומיהם, לימדו אותנו שהמטרה של כל מוסלמי היא להגיע לאדמה כמה שיותר מהר. הכוונה היא להפוך לשהיד—והדרך לשם היא ברורה: לרצוח יהודים".
גם חיי היומיום בפנימייה היו קשים ומלאי אלימות. "במוסד שבו למדתי היו 400–500 תלמידים. יום הלימודים התחיל בסביבות שבע בבוקר ונמשך עד 11 בלילה, עם משמעת נוקשה. ילדים הוצאו שם להורג בגלל חשד שהיה להם קשרים אסורים—דברים שנעשו מול העיניים שלנו. לחיי אדם לא היה שם שום ערך".
"שכבתי בקבר פתוח כדי להתרגל למוות"
השיא הגיע כשהוחלט להפגיש את התלמידים עם "חוויה רוחנית" יוצאת דופן. "כמה ימים לפני שברחתי, לקחו אותנו בקבוצות כדי שנחווה איך זה מרגיש כשהנשמה 'עולה לשמיים' אחרי שהופכים לשהידים".
"כל אחד היה צריך לשכב בתוך קבר אמיתי ופתוח במשך שתי דקות, בזמן שהאחרים עומדים מסביב וקוראים פסוקים מהקוראן. אני יכול להגיד לך ש-95% מהתלמידים שם היו מתעוררים בלילה ובוכים—not מתוך פחד, אלא מתוך ציפייה לרגע שבו הם באמת יזכו להיות שהידים".
אברהם הצליח להימלט מעזה בגיל 14 וחצי. כעת, כשהוא חי בישראל, הוא מספר את סיפורו כדי להראות איך נראית מערכת החינוך העזתית מבפנים – וכיצד ילדים הופכים לקורבנות של אידיאולוגיה רצחנית: "אנשים לא מבינים עם מה אנחנו מתמודדים," הוא מסכם. "זה לא רק מחבלים עם נשק – זה חינוך מגיל אפס".
