המשחק הכפול של קטאר: בריאיון בסוף השבוע האחרון לעכשיו 14, רה"מ נתניהו התייחס להשתתפותה של קטאר במו"מ לצורך סיום הלחימה והשבת החטופים. הוא הביע אי שביעות רצון מכך, הודה שכרגע היה מעדיף להשתמש בשירותיה כדי להשיג מה שאפשר להשיג מבחינת החטופים – והדגיש: "אי אפשר להתעלם מכך שקטאר מפעילה את אל-ג'זירה, היא מתסיסה את כל העולם הערבי, את כל העולם המוסלמי, כולל את סעודיה".
נתניהו מכיר בכך שקטאר, על אף "השירותים" שהיא כביכול מעניקה לשני הצדדים לצורך סיום הלחימה, היא מדינה שמפעילה ערוץ תקשורת עוין ואנטי-ישראלי, שבפעולותיה מביאה לתסיסה נגדנו בעולם הערבי, ואפילו את סעודיה – איתה ישראל הייתה קרובה להסכם נורמליזציה.
2+אחת הטענות הבולטות נגד קטאר, שהוזכרה למשל במאמר בעיתון ה-JP, היא ניסיונותיה לנצל את המלחמה והמתיחות הביטחונית במזרח התיכון כדי להתקרב למערב ולשפר את תדמיתה בעיני העולם. אותה מדינה שלא טרחה לגנות את טבח השבעה באוקטובר, קוצרת רווחים – וממנה את עצמה להיות "המשיח" שיביא לשחרור הישראלים.
מתן אפשרות לקטאר להמשיך ולשחק את תפקיד "משכינת השלום" במזרח התיכון מנרמל את פעילותה, ומאפשר לה להמשיך לנהוג כפי שנראה לה – כמו למשל לאפשר לקבוצות טרוריסטיות קיצוניות כמו "הטאליבן" וחמאס לנהל פעילות ממוסדת על אדמתה.
העובדות הן שבמשך חודשים ארוכים לא הצליחה קטאר להביא בקושי הישג משמעותי אחד, המלחמה נמשכה – והחטופים נשארו בשבי. לא ניתן להתעלם מהאפשרות לפיה אילו קטאר באמת הייתה מחפשת להשכין שלום ולא לקצור מחמאות ושבחים על פעילותה, היא הייתה מפעילה מכבשי לחץ על חמאס שיכריחו אותו להגיע לעסקה ולסיים את המלחמה.
2+בין הכלים בהם יכולה הייתה קטאר להשתמש כדי ללחוץ על חמאס – הקפאת חשבונות, הלאמת נכסים או הכנסת מנהיגים למאסר ממושך עד שיאפשרו לשחרר את החטופים. האפשרויות הללו נשמעות בדיוניות, והסיבה פשוטה – לכולם ברור שקטאר מצדדת יותר בחמאס, ועל כן לא הייתה פועלת בשום אופן בדרכים אלו כדי להביא לסיום המלחמה.
מה גם שסיום המלחמה בהקדם הוא ממש לא אחת ממטרותיה של קטאר. בסוף כל מה שחשוב לה הוא למרוח את הזמן במשבצת של משכינת השלום, גם אם זה אומר לאפשר למלחמה במזה"ת להמשיך ולהתקיים, ואת "המשחק הכפול" הזה מדינת ישראל מאפשרת בעצמה. השאלה – עד מתי?
