ההכנות לטקס החגיגי, כבר היו בעיצומן. נוסח ההצהרה לוטש על ידי טובי היועצים והוא עצמו עבר עליו כמה וכמה פעמים, העיר והאיר שינה ותיקן. המשמעויות המדיניות, הכלכליות והפוליטיות היו ברורות אף הן והתועלת המצרפית שתצמח לעמי האזור ולאימפריה בראשן, הייתה בעלת חשיבות גבוהה.
ולא, אין המדובר בהצהרת הנשיא טראמפ מן השבוע שעבר בנוגע לעתידה וגורלה של עזה, אלא באירוע מכונן אחר. רחוק. רחוק מאוד שהתרחש בשנת 538 לפני הספירה. אנו מדברים על הצהרת כורש כמובן. המלך כורש, שירש כבש את האימפריה הבבלית, החליט כחלק ממדיניות כוללת שלו, להשיב עטרה ליושנה ואת העמים שנרמסו והוגלו על ידי הבבלים, כל אחד למקום מושבו עם בית מקדשו, פולחנו ואוצרותיו.
המניע, היה פוליטי כלכלי טהור ונבע ללא ספק מתוך הבנה שכך ייקל על נשיא האימפריה הפרסית, כורש, לשלוט במרחב עצום שתחתיו. עמים רגועים, הנהנים מאוטונומיה דתית, תרבותית ופוליטית מדינית רחבה, ממושמעים יותר, משלמים מיסים בהבנה ונרתמים לפעולות הגנה על המולדת הגדולה, גיוס לצבא והזדהות עם השליט הנאור כורש.
בנסיבות הספציפיות של עם ישראל, החזון נראה אף יותר ממבטיח. אומה שלמה (ולא גדולה במיוחד), שהוגלתה אך לפני כמה עשרות שנים מארצה (החורבן והגלות התחוללו ב 586 לפנה"ס) ובית מקדשה הוחרב ומרוכזת כולה באזור גאוגרפי די תחום במרחב השלטון הפרסי – תקבל פירמאן לשוב לערש מולדתה עם כלי המקדש ותוכל להקים את המרכז הפולחני המרכזי שלה לאלתר. היתרון היה פנטסטי גם לאור כוונות ההשתלטות של הפרסים לעבר מצרים, וביסוס שלטונם בקו המגע מול המצרים באמצעות אומה נאמנה, שתיצור תשתית לביסוס התקפה קדמית בקווים קצרים מול מצרים.
אז מה השתבש בתוכניות ומדוע הקמת בית המקדש השני התעכבה במשך עשרות שנים (חנוכת הבית השני תקרה רק בשנת 516 לפנה"ס), כיצד רק דלת העם נענתה לקריאה לשוב ארצה, ומה גרם לשמנה ולסלתא של הציבור לנוח על סיר הבשר בגלות. איך החזון הגדול התנפץ על קרקע המציאות והאם נוכל להסיק מכך מסקנות לדורנו אנו?
כורש לא התעניין במיוחד ביהודים ולא גילה חיבה מיוחדת אליהם. מצדו, היה זה עוד עם בבליל העמים שהממלכה הכשדית-בבלית, הגלתה ממקום מושבם ההיסטורי, במסגרת חילופי אוכלוסין לביסוס שלטון אימפריאלי בשיטות המקובלות העת העתיקה.
כורש רצה לשלוט וללא הפרעות ומרידות פנימיות והדרך לשלטון עברה לדידו, בתיקון העוול הבבלי. השבת העמים המוגלים למקומם הטבעי יחד עם אוצרות מקדשם ושכיות החמדה שלהם, בצד מתן אוטונומיה דתית – תרבותית – מדינית, שתכלול הקמה מחודשת של המקדשים הייחודים לכל עם, יבטיחו יציבות שלטונית ונאמנות של הנתינים.
הצהרת כורש הייתה אפוא חלק מאסטרטגיה פוליטית פנימית של המלך, שנועדה לביסוס שלטונו ולהבטחת נצחיות ויציבות הממלכה הפרסית. אילו היהודים היו בעלי אופי כנוע, פחות וכחניים וכאלה שרגילים לקיים צווים ופקודות ללא היסוס והרהור, כנראה שדי מהר בסמוך להצהרת כורש, היישוב היהודי כולו היה מתרכז בארץ ישראל, בית המקדש היה מוקם לאלתר וחלק מהכתוב בספרי עזרא ונחמיה היה הופך ללא רלוונטי.
אבל ליהודים, כמו ליהודים בכל מקום ובכל זמן, היה קשה מאוד להתנתק מסיר הבשר הפרסי המפתה. לאבד משרות חשובות, פיסות אדמה פוריות במוצא הנהרות המסופוטמיים, לעזוב הכל ולשוב אל ארץ מכורתם. לרובם היה קל יותר לחלום על ציון בעודם מנמנמים שנת צהרים על גדול החידקל, לתלות בערבים את כינורותיהם ולקונן על מר הגלות, אבל על שפת נהרות בבל ולא חלילה בגבעות הטרשיות והשוממות של יהודה.
ולכן ככל הנראה ולאור העובדה שהיו להם מהלכים בבית כורש, הם הבינו את המשמעות הקטסטרופלית של הצהרת כורש מבחינתם. כן זה ממש אשכרה "שיבת ציון" כאן ועכשיו ומייד, ולא אחרי שהבן יסיים את הקולג' בשושן הבירה, או שהבת תתמקצע בגינוני התרבות המודרנית בבית המלוכה הנאור. וכל זה בשביל מה? להתיישב בארץ גזירה רחוקה ושוממה, שאין בה כלום חוץ מהרים נישאים וריקים, והשדות צהובים ולא מעובדים ואין בה כלל מסחר וארמונות וחוץ מצרות וקדחת והרבה אויבים, שום דבר לא מסביר שם פנים. ומי אמר בכלל שהארץ יכולה להכיל מיליוני יהודים (טענה שתחזור על עצמה בעתיד פעם אחר פעם, ע"י העות'מנים והבריטים ותמצא את ביטויה גם בספר הלבן), ומה עם התשתיות ומים ומזון ומדוע לא לקחתם בחשבון שיש בארץ מתיישבים חדשים – פלשתינאים זה מקרוב באו, שמכונים כותים ושומרונים, שטוענים לזכות בעלות על הארץ ושהם בכלל היהודים המקוריים ולא עזבוה מעולם. בוקה ומבולקה, שבמקום לקדם את היהודים והיהדות העולמית, יהפכו אותם לקרתניים לוקאליים נעדרי חשיבות, שמעבדים אדמה בקושי רב ובזיעת אפם מוציאים לחם ובמקום Schlafstunde נעים ומפנק בנהרות החידקל וסמבטיון בין 14 ל 16, הם יהיו עם גוו מכופף וגוף רצוץ בהר טרשים קרח, בין בית לחם יהודה לגבעות השומרון. אוי ויי, א ברוך.
וברגע האחרון לפני שהמלך חותם על ההצהרה שלו, הם בחסדי שמים, הצליחו לרכך אותו ולשנות את הנוסח הנורא מטרנספר להגירה מרצון ולדאוג שייקבע, כי רק מי שיירצה ישוב לארץ ישראל ומי שלא, יוכל להישאר מעדנות על סיר הבשר אשר בבבל ובפרס ויעשה מה שיהודים תמיד ידעו לעשות מצוין, לשלוח כסף ותמיכה רגשית לחלוצים שייצאו ליישב את השממה.
לא מפתיע אפוא שרק דלת העם, נענתה להצהרה ההיסטורית וקומץ נטול חשיבות של עולים, שגם ככה כנראה לא נהנו יותר מדי ממנעמי השלטון הפרסי, יצאו לדרך. ולכן לקח זמן, הרבה מאוד זמן, עד שקמה לעם הנהגה אקטיבית בדמות עזרא ונחמיה, שהשכילה לתכלל חזון עם מציאות, רעיון דתי – משיחי עם פרקטיקה ביצועית, שאיפשרו שיבת המונים לארץ והקמת המקדש.
וגם אז, הם לא ליקקו דבש. מבפנים ומבחוץ. פתאום מתברר שגם כמה עשרות בודדות של שנות גלות שינו ללא הכר את דמותו של היהודי המסורתי. הוא כבר לא כל כך יהודי ולא מספיק מסורתי והוא בכלל דובר בליל של שפות (עמונית, אשדודית, מואבית ועוד) וכאשר בודקים בציציותיהם, הם לגמרי הצליחו להשביח את הגזע היהודי הטהור בנשים מעמים ואומות רבות ולאו דווקא מפוארות ומיוחסות. וכשזה החומר האנושי שאיתו צריך לעבוד, גם הקשיים מבחוץ מתגלים כלא פשוטים. העמים המקומיים ואלו שהובאו על ידי הבבלים, מציקים השכם והערב לחלוצים הציוניים של המאה ה 6 לפני הספירה ופונים בכתבי שטנה כנגדם ומבקשים סנקציות חריפות שימנעו את הקמת בית המקדש ואת הבית הלאומי של היהודים בארץ ישראל (וזה עוד הרבה לפני הספר הלבן ובית הדין בהאג).
המלך הפרסי כורש, זה שפתח את השער לעלייה הציונית החשובה הזו, ואלו שבאו בעקבותיו, חוככים בדעתם האם בכלל היה שווה להתחיל ולהתעסק עם היהודים האלה, שמטרידים את סופרי המלך ויועציו באופן מעצבן וכמעט יומיומי.
ושוב ברוך ושוב חבלי לידה וחבלי משיח והרבה צעדים קדימה ופי כמה רגרסיות ונסיגות נוראיות והרמת ידיים. ואף על פי כן נוע תנוע ובית המקדש הוקם והעם שב לציון והצלחנו כאומה לעורר את הלבבות ולחדש את היהדות ולהוכיח לעצמנו ולעולם כולו שלמרות כל הקשיים והאתגרים והניסיונות והאויבים מבית ומחוץ, עם ישראל חי וקיים לעד ולנצח נצחים.
וכאז כן עתה. הצהרת טראמפ חוללה מהפך תודעתי במציאות המזרח תיכונית ומשנה את פארדיגמת הסכסוך ערבי – ישראלי, מן היסוד. זה ייקח זמן ונכונו לנו עוד אתגרים וקשיים מורכבים. עליות ובעיקר מורדות. לא מעט מתנגדים מבית, שיספרו לכל העולם ולעצמם, שהתוכנית לא ישימה ושאין מי שיקלטו את רבבות המהגרים מהרצועה ושאסור לעם שעבר את השואה בכלל לחשוב במונחים כאלה. מחוץ יאתגרו אותנו, בתי דין בינלאומיים והאו"ם יגלה פתאום יעילות לא מוסברת ויטען שניתן לשקם את הרצועה בפרק זמן קצר. נחשף לאיומים גלויים וסמויים והאנטישמיות תגבר והחשש מהתפרצות גדולה יותר של אומות ערב, יילך ויגבר, עד שנגיע לתחושה המרפה והכוללת שהדבר בלתי אפשרי והוא חסר היתכנות ושהפסדו גדול משכרו.
וכאז כן עתה, תעמוד לעם ישראל שכבה קטנה ואיכותית של מנהיגים מסורי לב ועזי נפש, שיוכיחו לנו עצמנו ולעולם כולו, שהאתגר אפשרי ובסיזיפיות ועקשנות המסורה לבני אומה עתיקה ומלומדת בייסורים זו, יקום הדבר ויהיה כל זה לא משל ולא חלום ויבוא מחר ואם לא מחר אז מחרתיים.
