השבת אנו קוראים את אחת הפרשות המרגשות ביותר בתורה – פרשת בשלח. זהו הרגע שבו עם ישראל, שנולד בתוך מצרים, חווה שעבוד אכזרי, רדיפות בלתי נתפסות ואובדן תקווה, סוף סוף יוצא לחירות. מתוך שלל הנושאים המרכזיים בפרשה – היציאה עצמה, קריעת ים סוף, תחילת המסע במדבר והורדת המן – נבחר להתמקד דווקא ביציאה.
היום, יותר מתמיד, אנו מסוגלים להבין מהי יציאה לחירות. כשנה ושלושה חודשים לאחר חטיפתם, חזרו האחים והאחיות שלנו מהתופת לחופש ולחיים. כיצד הם שרדו? איך שמרו על התקווה? את התשובה המרגשת ענתה לנו אגם ברגר, אחת מחמש התצפיתניות שנחטפו ב-7 באוקטובר. לאחר ששוחררה והועלתה למסוק בדרכה לבית החולים, היא כתבה את המשפט: "בדרך אמונה בחרתי – ובדרך אמונה שבתי". אגם, שנפרדה מחברותיה ששוחררו חמישה ימים לפניה, לא נשברה. היא אחזה באמונה – ושבה הביתה.
3+"וחֲמֻשִים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" – מה משמעות הביטוי "וחמושים"? רש"י מביא שני פירושים: האחד – שיצאו מצוידים בנשק ומוכנים לקרב; והשני – שרק חמישית מעם ישראל יצאה ממצרים, בעוד 80% מתו בשלושת ימי מכת חושך ונשארו מאחור. כלומר, אם לפי הפירוש הראשון עם ישראל יצאו מצוידים לקרב, הפירוש השני מתאר אסון מזעזע: 80% לא יצאו ומתו בין חומות מצרים. כך שלכאורה יציאת מצרים אינה נס עצום – אלא האסון החמור בתולדות העם.
מכילתא דרבי ישמעאל אף מרחיב ואומר: "יש אומרים אחד מחמישים, ויש אומרים אחד מחמש מאות". כלומר, יש הסוברים שרק 2% מעם ישראל יצאו, ויש אפילו דעה שרק 0.2% יצאו – והשאר נשארו במצרים.
3+אז כיצד הדברים מתיישבים עם הכתוב: "והי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים"? הרי אם יצא רק מיעוט, איך אנו חוגגים את יציאת מצרים כחג לאומי? בנוסף, היכן נקברו יהודים רבים כל כך, בקנה מידה בלתי נתפס, ואיך יכול להיות שאנחנו לא מוצים שום אזכור לכך בכתובים או בספרי הימים? ובכלל, איך אנו חוגגים את יציאת מצרים בחג הפסח כשהשארנו מאחורינו מיליונים של יהודים?
הרבי מליובאוויטש זי"ע מסביר שחכמינו לא דיברו על מותם הפיזי של בני ישראל, אלא על מוות רוחני. המחלוקת היתה כמה אנשים באמת האמינו בגאולה. בתחילת הדרך, רוב עם ישראל עוד חששו. הם העדיפו להאמין לפרעה, משום שהוא היה המציאות המוכרת, גם אם היא אכזרית. לעומת זאת, היציאה אל המדבר הלא-נודע נראתה להם מסוכנת ומאיימת.
3+אלא שהאחוז הקטן – בין אם 0.2%, 2% או 20% – האמין באמונה שלמה שה' שהכה את מצרים לא יפקירם במדבר. אותם מאמינים מעטים, מלאי תשוקה ואמונה, הצליחו לסחוף אחריהם את העם כולו. בסופו של דבר, כל בני ישראל יצאו יחד, כאיש אחד בלב אחד. הפרשה מלמדת אותנו את כוחה האדיר של האמונה. מיעוט חדור שליחות, שמאמין באמת ובתמים בדרכו, יכול לחולל מהפכה ולשנות את המציאות כולה.
החטופים והחטופות שכבר שבו, ואלו שעוד ישובו בעזרת ה', הם עדות חיה לכוחה העצום של האמונה. הם מלמדים אותנו שיעור שאין שני לו – כיצד גם ברגעים הקשים ביותר, אפשר להחזיק באמונה ולמצוא בתוכה כוח להמשיך עד הגאולה המיוחלת. המסר של אגם הוא הרבה יותר ממשפט – הוא ניצוץ שהדליק לבבות, שסחף איתו עם שלם.
3+בכל יום מחדש הם צריך להזכיר לעצמנו שהאמונה והביטחון הם העוגן שמחזיק אותנו, שהם הכוח שמניע אותנו קדימה. עלינו להפיץ את האמונה הזו, להשריש אותה בלבבות ולזכור תמיד: שה' יתברך תמיד אוהב אותנו, ותמיד יהיה לנו רק טוב ועוד יותר טוב. שנזכה להאמין בגאולה הכללית וגם בגאולה הפרטית של כל אחד ואחת מאיתנו ונראה ניסים וישועות גדולות.
