שנות השמונים היו עשור דיי פורה בתחום סרטי הפעולה שסיפקו לא מעט קלאסיקות. 'נשק קטלני', 'מת לחיות', 'הטרמפיסט' וכמובן פנינת המדע הבדיוני 'שליחות קטלנית' הם רק חלק קטן מסרטי הפעולה האהובים שסיפק העשור הקולנועי הזה. העשור שאחריו לעומת זאת השאיר חותם הרבה פחות ניכר בז'אנר(לא שאני מתלונן על 'פורסט גאמפ' או 'מכורים בלבד' כן? אבל סרטים של נטו מכות או יריות היו יותר חסרים).
אחד הסרטים שמוזכר הרבה מהעשור הזה הוא 'היט' של הבמאי מייקל מאן שיצא ב-1995 ובדיוק חוגג השנה 30 שנים לעלייתו למסכים. אבל גם אם לא יצא עשור קודם לכן 'היט' בהחלט עומד בסטנדרטים שלו ולא מציע רק סצנות פעולה מצוינות אלא גם תסריט משובח, דמויות עמוקות ואמפתיות ולא מעט מתח פסיכולוגי מוצלח.
במרכז הסרט ניצבים שתי דמויות – חתול ועכבר: לוטננט וינסנט האנה (בגילומו של אל פצ'ינו) שוטר במשטרת לוס אנג'לס שכל כך טוב בעבודה שלו שהוא לא ממש יודע איך לעשות כל דבר אחר. נשוי בפעם השלישית וכנראה שוב בדרך לגירושין כי כשהשוטר האנה שלנו מתחיל לעבוד על תיק הוא לא ייתן לשום דבר לעצור אותו – אפילו לא חייו האישיים.
האדם השני הוא ניל מקאלי (בגילומו של רוברט דה נירו) שודד בנקים מדופלם, אבל מדופלם שחבל על הזמן. הבחור יודע לשדוד בנקים ולהיעלם מהרדאר דקות אחרי. להעלים ראיות ולחיות טוב מהכסף שהוא הרוויח לא ביושר ובכללי בחור כריזמטי שכנראה יהיה האיש הכי מעניין בכל מסיבה שהוא נמצא בה. אבל כמקצוען נזהר טוב טוב לא להיתפס ותמיד נמצא בתנועה, ניל לא נקשר לכלום וכל דבר שברשותו הוא יכול לדבריו "לנטוש תוך 30 שניות ברגע שישמע את המשטרה".
אז אלו שני השחקנים – המשחק ברור. חתול ועכבר אמרנו? כל אחד מהם מנסה להערים על השני ולא תמיד ברור מי החתול ומי העכבר בסיפור כשמקאלי ינסה להוציא לפועל עוד שוד גדול ועל הדרך להסתבך בכל מיני בעיות אחרות כמו לדאוג לאחד מחברי הצוות שלו (ואל קילמר הפנטסטי) שהנישואים שלו בברוך ואפילו יתעלם מהאינסטינקטים שלו כשיתחיל לפתח קשר רומנטי. האנה מצדו יעשה הכול כדי לתפוס אותו בלי שחפים מפשע יפגעו תוך כדי שחיי הנישואין שלו שוב צוללים לתוך תהום והקשר עם בתו החורגת (נטלי פורטמן הישראלית הידועה) לא במצב מי יודע מה.
אז בסרט יש כמובן סצנות פעולה נהדרות, סצנת השוד בתחילת הסרט השפיעה על הבמאי האגדי כריסטופר נולאן והיוותה את ההשראה המרכזית לסצנת הפתיחה לסרט אולי הכי מוכר שלו 'האביר האפל' אבל מה שממש עושה את הסרט הזה למה שהוא והסיבה שאפילו אחרי 30 שנה הוא מספק חוויה נהדרת זו היא הצלילה העמוקה לצמד הדמויות הראשיות.
שתי הדמויות הראשיות, כשכל אחת לעיתים חתול ולעיתים עכבר, הם אנשים המצטיינים בעבודתם וחיים בשבילה אבל על חשבון כל דבר אחר בחייהם. כל אחד מהצמד הנ"ל יודע רק איך לעשות את מה שהוא עושה בצורה הכי טובה אבל לא איך לחיות חיים נורמליים ושמחים ושניהם רק צוללים עמוק יותר ויותר.
(הפסקה הבאה כוללת ספויילרים לסרט. אחריה אפשר להמשיך בלי חשש)
הסצנה הכי טובה בסרט שהוא כאמור סרט פעולה היא סצנה שמניע אותה דיאלוג שזה דבר מדהים לחשוב עליו. בסצנה שני הגיבורים שלנו מפסיקים לרגע את המרדף אחד אחרי השני ויושבים יחד לקפה. בסצנה הם מגלים כמה הם דומים וכמה הם כמעט היחידים שמבינים אחד את השני בחיים שלהם משני הצדדים המנוגדים לחוק עם האובססיה והתשוקה למקצוע אבל שום דבר אחר מלבדה. וכמו שניתן לצפות מגלים שהם מחבבים איש את רעהו (טוב, את יריבו) לא מעט. וכמו שניתן לצפות מאנשי המקצוע שהם מודים עם כל הצער שבדבר שכששעת המבחן תגיע הם יסיימו את העבודה בכל מחיר ולא ייתנו לחיים האישיים שלהם ולחיבה שלהם אחד לשני להפריע.
הסרט מבויים בקצב ובמקצוענות (מהשראה לכרסיטופר נולאן לא היינו מצפים לפחות) ויש שלל הופעות מצוינות של שני השחקים הראשיים אבל של עוד המון דמויות נוספות שזוכות להתייחסות בתסריט ולתהליך או קו עלילה אנושי שנותן להן עומק כדמויות וגם תורם לכל הפסיפס של העלילה ושני השחקנים הראשיים שלה עד לסוף שלה, שיעצור את נשימתו של הצופה עד לרגע האחרון וישאיר אותו עם תחושה מרה מתוקה ורצון לחזור לסרט הזה לא פעם ולא פעמיים.
אז לכבוד חגיגות השלושים אפשר לשבת איזה מוצאי שבת בכיף עם שתיה קלה ואיזה חטיף וללכת לאיבוד בכמעט שלוש שעות (כן, הסרט ארוך אבל לחלוטין שווה את ההשקעה ועובר מהר יחסית ובכיף) של מרדפים, יריות ושוטר וגנב שמנסים כל הזמן להערים זה על זה כשהצופה בעצמו לא בטוח מי רוצה שינצח אבל גם לא לחלוטין רוצה לראות אחד מהם מפסיד.
