מדינת ישראל ממשיכה לא להפנים שכיבוש שטח הוא פתרון לבעיותיה, ושהשטח המדובר הוא לא בחלל החיצון, אלא הוא חלק מארצנו שלנו. מארץ ישראל. כל הבעיות נגזרות משם. יצאנו למלחמה בחיזבאללה, ובמקום להכריע הכרעת עומק תוך יצירת שטח ישראלי רציף ונקי עד הליטאני, אנחנו הלכנו מרצוננו החופשי על טיול מוגבל ברצועה צרה ליד הגבול. אין אף אחד בישראל שיש לו ספקות כלשהם בנוגע לשאלה האם ממשלת לבנון מסוגלת באמת למשול דרומית לליטאני, ובכל זאת אנחנו שוב מנסים להפקיד את גורלנו בידיה, ובידי יוניפי"ל, שאבטח את חיזבאללה לאורך כל המלחמה הזאת.
אז נכון. יכול להיות שישראל לא מתכוונת לסגת מלבנון תוך 60 יום, אלא תוך 75, אלא שכל זאת כבר היה בעבר. גם לאחר מלחמת לבנון השנייה הכושלת ישראל נסוגה סופית משטח לבנון כעבור יותר זמן ממה שתוכנן מראש, והייתה עסוקה בדיוק במה שהיא עסוקה בו עכשיו: השמדת תשתיות במרחב מתוך ידיעה שאף אחד אחר לא יעשה זאת עבורנו.
הכיוון הנכון בעת הזאת היה להסתער קדימה, ולא להזדחל אחורה. סוריה האסלאמית המהפכנית שנמצאת על פתח דלתה של לבנון (וכבר התחילו שם קרבות גבול) היא סיבה מספקת די והותר לומר שהפסקת האש שהתקבלה עם חיזבאללה איננה מהווה כעת ערובה לביטחונה של ישראל (וגם אף פעם לא היוותה ערובה כזאת). במצב הזה היינו יכולים להתקדם ללא התנגדות עד הליטאני, ולקבוע מפורשות שבהינתן האיום הקיומי של סוריה מהפכנית על הגבול, וחוסר יכולת לבנוני לממש את ריבונותו בשטח, האזור כולו צריך להפוך לאזור ישראלי לתמיד.
למה אנחנו לא פועלים ככה? מכיוון שבנקודת השורש אנחנו שכחנו שכיבוש אדמתה של ארץ ישראל זה הפתרון ולא הבעיה, ובמקום הפתרונות הטבעיים, אנחנו מסבכים את עצמנו במשענות קנה רצוץ כל כך, שמצרים התנ"כית עליה הביטוי נאמר במקור הייתה לעומתו סמל העוגן והיציבות האסטרטגית. הגיע הזמן להתחבר בחזרה למציאות. הגיע הזמן להפנים שכאשר אנחנו נסוגים מלבנון, אנחנו לא פותרים את הבעיות שלנו, אלא מנציחים אותן.
בינתיים הנסיגה לא הושלמה, ועוד יש תקווה שגם לא תושלם, אך לכל הפחות, אם יש אמת בדיווחים על הישארות בנקודות מפתח מעבר לגבול, יש גם פתח לתיקון ולהפנמה, שהחזקת השטח היא הרווח ולא המחיר, ומה שהיה נכון ולגולן ולשיא החרמון – נכון גם בלבנון שגם היא כמותם ארץ אבותינו, שמחכה לבניה שישובו.
