כותרות הימים האחרונים משקפות לנו עד כמה חלחל השיח האזרחי אל תוך מחנה הימין, על חשבון השיח הלאומי. השר בן גביר טוען שהוא מחויב להבטחה שלו לבוחר, ואילו חברי הליכוד טוענים נגדו שהוא מסכן את קיומה של הקואליציה.
הדילמה המוסרית בין קדושת הקואליציה לבין קדושת קיום ההבטחה לבוחר, היא ביטוי לאובדן דרך במחנה הימין, שבעבר נהגו לקרוא לו בשם קצת יותר אידיאולוגי – המחנה הלאומי.
מי שמונע מאידיאולוגיה לאומית, צריך לבחון את החלטותיו לפי טובת עם ישראל. וטוב היה אם היינו שומעים את בן גביר נלחם על חיזוקה של המשטרה לטובת חוסנו של עם ישראל ולא לטובת שביעות רצונו של הבוחר, טוב היה אם היינו שומעים את ינון מגל דואג להעברת התקציב עבור המשך המלחמה עד הניצחון ולא מדאגה לשלמות הקואליציה.
אמת, ששלמות הקואליציה חשובה מאוד, וגם קיום ההבטחות לבוחר, אך כל אלו הם רק אמצעים למען המטרה הגדולה. מערכת שלטונית בריאה ומתוקנת היא בסיס לקיומה של חברה, אך אנחנו לא סתם חברה שרוצה לשגשג, אנחנו עם ישראל שיצא מגלות וצועד אל עבר גאולה, וחבל שאת הלגיטימציה לטיעונים שלנו אנחנו שואבים מהאמצעי ולא מהמטרה.
למחנה הלאומי ישנם אתגרים גדולים מאוד, והמאבק האין סופי עלול להשכיח מאיתנו את המטרה. כדאי ללמוד מטעויות העבר כדי לא לחזור עליהם שוב בהווה.
ישראל אלדד תיאר כיצד במהלך שנות הארבעים נאבקו בבריטים שתי מחתרות נועזות: האצ״ל והלח"י. המלחמה העקובה בבריטים מיקדה את כל תשומת הלב ברצון לעצמאות, עד שכאשר הבריטים הלכו, שתי המחתרות איבדו את דרכן.
הלח"י שהשתמש ברטוריקה אנטי אימפריאליסטית נסחף והפך לארגון פרו-קומוניסטי, ואילו האצ״ל שהשתמש בטיעונים יותר ליברלים הפך למפלגת חרות הדואגת לזכויות הפרט ומקדשת את מערכת המשפט. אבדה המסגרת של התנועה הלאומית, אבד המצפן של גאולת עם ישראל, זה שהאיר לעם היהודי את הדרך ונתן לו את התקווה במשך אלפיים שנות גלות.
גם היום, כאשר אנחנו מתמודדים מול אויבים רבים, עם הרצון להחזיר את כל החטופים לביתם, עם מערכת אכיפת המשרתת את חזון ההתבוללות ומסרסת את חלומות העם היהודי, חשוב מאוד לזכור על מה אנחנו נלחמים: לא על כבוד ישראל השנייה, לא על חכמת ההמונים הנייחים, וגם לא על קדושת שלטון העם.
אלא על טובת עם ישראל. על המשך חיסול הגלויות, וחתירה לגאולה שלמה.
