כבר קרוב לחודשיים מאז הוכרזה הפסקת האש בגבול הצפון, אך התחושה הרווחת היא שההסכם הזה שברירי, וכמעט בלתי אפשרי ליישום. המצב הזה מעמיד את ישראל מול אחת ההתלבטויות המורכבות ביותר: האם להמשיך במדיניות ההכלה וההבלגה, או להכיר במציאות בשטח ולחדש את הלחימה?
על הנייר, הפסקת האש הייתה אמורה להביא לרגיעה משמעותית ולאפשר לתושבי הצפון לחזור לבתיהם. אך בפועל, חיזבאללה מנצל את התקופה לשיקום יכולותיו הצבאיות. הדיווחים על רכבים מסחריים שמבריחים אמל"ח, לצד המשך איסוף מודיעין סמוך לגבול, מציירים תמונה מטרידה: לא מדובר באויב שוויתר על חזונו הצבאי, אלא בארגון שמנצל את הזמן כדי להתארגן מחדש לקראת סבב הלחימה הבא.
חיזבאללה מסרב למסור את הנשק שלו לצבא לבנון
האסטרטגיה של ישראל בתקופת הפסקת האש היא פעולה כירורגית נגד הפרות בודדות, כמו חיסול מחבלים או תקיפת תשתיות טרור. אך מדיניות זו משיגה תוצאות מוגבלות בלבד, ובעיקר מאפשרת לחיזבאללה להמשיך לפעול כמעט באין מפריע. ככל שחולף הזמן, גובר החשש כי ישראל תמצא עצמה מול אויב חזק יותר, מאורגן יותר, ומוכן למתקפה בהיקף רחב יותר.
אי אפשר להתעלם מהשאלה המרכזית: מתי תושבי הצפון יוכלו לחזור לבתיהם? נכון לעכשיו, לא ניתן להבטיח את שלומם. העובדה שחיזבאללה ממשיך לפעול בגבול ולקדם את תשתיות הטרור שלו אינה מאפשרת חזרה בטוחה של האזרחים. גם אם הפסקת האש תוארך, המצב הזה יישאר על כנו, והסבל של התושבים יימשך.
בפני ישראל עומדות שתי אפשרויות עיקריות:
חידוש הלחימה: הכרזה על סיום הפסקת האש וחידוש המתקפה להשמדת תשתיות הטרור של חיזבאללה. אמנם מדובר בהחלטה קשה, אך ייתכן שזו הדרך היחידה להבטיח ביטחון ארוך טווח.
הארכת הפסקת האש: מתן הזדמנות נוספת להסכם, תוך המשך הפעילות הכירורגית. אך יש לקחת בחשבון שהארכה כזו עשויה לאפשר לחיזבאללה להתעצם עוד יותר.
בלבנון משוכנעים: צה"ל לא יעזוב את השטח – גם לאחר 60 הימים
במבחן המציאות, הפסקת האש אינה מספקת את הביטחון הנדרש לתושבי הצפון, וגם לא מונעת את המשך פעילות הטרור של חיזבאללה. השאלה שישראל צריכה לשאול את עצמה היא האם אנחנו מוכנים להקריב את השקט בהווה לטובת שקט ארוך טווח בעתיד.
אולי הגיע הזמן להפסיק לראות בהפסקת האש פתרון קסם, ולהתמודד עם העובדה שבלי פעולה נחרצת, הגבול הצפוני לא יהיה שקט באמת – לא עכשיו, ולא בעתיד הנראה לעין.
