כוחותינו נכנסו אתמול (שבת) לבית החולים כמאל עדואן שבג'באליה, צפון רצועת עזה – שם היו בערך 500 עזתים, ומתוכם 270 מחבלים מחמאס ומהג'יהאד האסלאמי. במבצע משמעותי מאות המחבלים נפלו בשבי כוחותינו – אבל הבעיה המרכזית היא עצם העובדה שאחרי יותר משנה של מלחמה עדיין יש כמות כזו של מחבלים ברצועה.
איך זה קורה? התשובה פשוטה – כי אנחנו לא אוחזים שטח. כשאתה לא אוחז שטח, כל הזמן נכנס ויוצא, ומבסס את השליטה הצבאית שלך על מודל פשיטות לא נכון – זו התוצאה.
1+מאז שנכנסנו לרפיח, כבר לפני מספר חודשים, אנחנו בעצם בסוג של משחר "תופסת" נגד המחבלים, אנחנו במרדף. הכוחות רודפים אחרי המחבלים, בחלק מהזמן מעבירים אותם ממקום למקום.
כשהתחלנו להילחם ברפיח העברנו אותם למרכז הרצועה ותפסנו שליטה ברפיח, שבדרום הרצועה. כשאתה תופס שליטה ברפיח – אז הם בעצם לא חוזרים, אבל כשאתה יוצא מצפון הרצועה, וכל הזמן נכנס-יוצא-נכנס-יוצא, אז הם מתניידים שם ואתה כל הזמן במרדף אחריהם.
הסרטון של סינוואר מעביר את משפחתו למנהרה ב-6 באוקטובר | צילום: דובר צה"ל
סביר להניח שיש להם עדיין מנהרות תת קרקעיות ברצועת עזה, ודרכן הם עושים את התנועה הזו שלהם. כמו כן, הם ככל הנראה ממשיכים להסתתר בין האוכלוסייה האזרחית ולעבור כך ממקום למקום. נקודה שלישית היא שאם הם עדיין מצליחים לשגר מבית חאנון לעבר ירושלים – סימן שיש להם עדיין יכולות צבאיות, גם אם הם לא ארגון טרור צבאי כפי שהיה בתחילת המלחמה, עדיין יש להם את היכולות הללו.
בשורה התחתונה: אי אפשר להתחמק, אין דרך אחרת לנקות את רצועת עזה מהמחבלים – בלי לשלוט בה צבאית. אפשר להמשיך ולכבס את המילים האלה, אבל בסופו של דבר בלי שליטה צבאית ברצועת עזה לא ניתן לתת מענה של ביטחון לא לתושבי העוטף, לא לתושבי הדרום, וכמו שראינו בסוף השבוע בירושלים וביהודה – אז גם לא להם.
