המצווה הגדולה והיקרה הזו של שירות בצה"ל, יקרה ורצינית מכדי שינהגו בה זלזול כזה. בואו אחת ולתמיד נעשה בדברים סדר. הרי משהו פה לא מסתדר: עומדים הסרוגים ומטיחים באחיהם החרדים טענה תורנית: התורה מצווה להתגייס! בואו. החרדים יודעים תורה לא פחות מכם (אולי קצת יותר), ובכל זאת לא מתגייסים. ומדוע?
התשובה פשוטה: כי כולם מודים שהתורה מצווה להתגייס לצבא! כל המחלוקת היא האם מותר להתגייס לצבא כזה? כלומר, צבא כזה של כור-היתוך בן-גוריוני עם חיל החינוך-מחדש ויוהל"ם הפרוגרס המערבבת נשים ואג'נדות רדיקליות בתוך צה"ל. אז למעשה, כבר התקדמנו: אין מחלוקת האם יש חובה להתגייס לצבא, אלא המחלוקת היא האם מותר לקיים את המצווה היקרה הזו גם במחיר הבלתי נסבל של שמד רוחני (שהרי קיימא לן שאין מצוה באה בעבירה)?
ברשותכם, עוד הקדמה מוכרחת: בואו וניפרד אחת ולתמיד מהחלוקה המגזרית בנוגע לגיוס לצה"ל. כאילו סרוגים מתגייסים וחרדים לא. תפיסה שגויה זו עושה עוול עם שני המגזרים. כי נפשות בני האדם שונות ומגוונות, וכמו שיש מי שלא מסוגל ללמוד תורה שנים רבות בעולם החרדי, יש מי שחשקה נפשו בתורה בציבור הדתי לאומי, ולכן מדוייק יותר למקד את שאלת הגיוס במי שלא מתעתד להתגדל בתורה שנים רבות.
3+תלמידי החכמים ושוקדי התורה, הן הסרוגים והן החרדים, חייבים (זה פיקוח נפש לאומי!) להתגדל בתורה לאורך שנים רבות, ומחובתנו לייקר ולהעריך אותם, לתמוך ולכלכל אותם, הם בבת עינהּ של מדינת ישראל. אגב, אמת פשוטה זו מוסכמת גם על אנשים רחוקים מתורה שהחריגו 'עילויים' מחובת גיוס, בדומה לפטור של ספורטאים או מוזיקאים מצטיינים.
המחלוקת, וגם הזעם הציבורי, מופנה בדרך כלל כלפי בחורים שרואים שאינם ממש בני תורה, ועוסקים בעבודות שונות, ומיד עולה השאלה: מדוע אתם לא מתגייסים? ואיתה התשובה הנפוצה: כדי שלא יתקלקלו עוד יותר בצה"ל. וכאן למעשה מתחיל הדיון: האם מותר לשלוח בחור שומר תורה ומצוות לקיים מצווה יקרה וגדולה גם במחיר הנורא של סיכון גבוה שיתקרר ביראת שמים?
עצם העמדת השאלה בצורה הנכונה מקדמת אותנו לשתי מסקנות מתבקשות: האחת, כל מי שאין לו יראת שמים, ולא 'שורף לו בנשמה' כשהוא רואה זלזול נורא בקיום מצוות תורתנו הקדושה, הוא איננו רלוונטי לדיון הזה. כיצד יכול להשתתף בדיון 'איך נכון לשמור מכל משמר על יצירת אומנות נדירה ויקרת-ערך' איש המוני וגס החושב שיצירה זו היא קשקוש מקושקש?
השנייה היא, שאין כאן מקום לסחיטות אמוציונאליות בנוסח "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!", או למשל (למתקדמים) האשמת לומדי התורה בחללי המלחמה הרבים בנוסח "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה". תירגעו. יש בהחלט בציבור החרדי שותפות וערבות, הוויכוח הוא על הדרך לממש אותם.
אומר החרדי: "רוצה אותי איתך? אז בבקשה, בוא תאפשר לי להיכנס!" הרי לא ייתכן שאדם יכעס על אחיו החרדי מדוע הוא לא בא לעזור לו לעבור דירה ביום שבת קודש…"בשמחה אעזור לך! אבל למה קבעת את ההובלה בשבת?!" חילוני שקובע מסיבת יום הולדת לילדה שלו ביום שבת קודש, שלא ייפגע שהדודים החרדים לא הגיעו. ככה זה אצלם. תכבד.
3+רוצה להתבטא בסוגיה? בכיף. אבל תנשום, תירגע ותשתה משהו. מה לעשות, קשה לתפור על הציבור המתנדב ביותר בישראל, המלא חסד מאורגן ושיטתי, תורם כליות ומעדיף אידיאלים על פני חיי נוחות – חליפה של 'משתמט, מפונק ואנוכי'. היא פשוט לא יושבת עליו.
אחרי שהרגענו קצת את הרוחות, נותרנו עם השאלה האמיתית: האם מותר להתגייס לצבא חילוני המקיים את המצווה הגדולה והיקרה של עזרת ישראל מיד צר? אומרים החרדים: לא! ח"ו! גדול המחטיאו יותר מן ההורגו, ופיקוח נפש רוחני דוחה פיקוח נפש גופני! (מה גם שכל הצלחת החיילים היא בזכות לימוד התורה, כך שאנו שותפים פעילים גם במצוות המלחמה, שהרי אם קולו של יעקב נשמע, אין ידי עשיו שולטות).
אומרים הסרוגים: אתם סתם מגזימים! אפשר להתגייס ולהישאר דתי! תראו אותו ואותו (כמה סרוגים מוצלחים שהם באמת צדיקים). ואדרבה, בואו גם אתם לתקן ולהשפיע על הצבא מבפנים! המזל הוא שכדי להכריע בדיון הזה איננו זקוקים להשערות או ניחושים. 76 שנים סיפקו לנו די והותר חומר ראיות משכנע. עיון בחומר הראיות מעלה מסקנה מרתקת ורלבנטית מאין כמוה.
ובכן, הציוני-דתי טוען שהוא גם נשאר דתי בצבא בהצלחה, ולא זו אף זו שהוא גם מתקן את הצבא בנוכחותו הדתית. סקירה קצרה מגלה שני גרפים הפוכים:
מחד, בארבעים השנים האחרונות הציונות הדתית העמיקה את מעורבותהּ בצה"ל בצורה שלא תיאמן. בלוחמה, בקצונה, בהתייצבות למילואים, בגיוס לקרבי, במה שתרצו. וכמובן, למרבה הכאב, גם במספר הקדושים שנפלו הי"ד. בכל המקומות ובכל הדרגים, באחוז הגבוה פי כמה מחלקה היחסי בחברה הישראלית.
מאידך, נדמה כי הנהגת צה"ל מעולם לא היתה מנותקת כל כך מערכי הציונות הדתית: החל בפרקליטות הצבאית שהפכה לשלוחה בג"צית הדואגת לכך שצה"ל ישמור על מוסר מלחמה פרוגרסיבי מעוות (הוראות פתיחה באש המסכנות את חיי חיילינו, הריסת בתים, שחרור מחבלים וענישה מקילה וכד'), עבוֹר בערבוב אג'נדות רדיקליות בתוככי צה"ל (הבורד הלהט"בי באמ"ן, עיסוק במשבר האקלים, ניתוחים לשינוי מין וכד'), דרך פגיעה קשה בקדושת המחנה (פקודת השירות המשותף, ערבוב לוחמות בכל היחידות, מד"סניקיות לבייני"שים וכד'), וכלה בטקטיקת פשיטוֹת בלי החזקת שטח, הסרת מחסומים לפלסטינים שהוכחו כמצילי חיים ולוחמה כירורגית בפינצטה החושפת את חיילינו לסכנות מיותרות.
לא רק מערכי הציונות הדתית הנהגת צה"ל מתנתקת, אלא גם ממייצגיה. קצינים בכירים רבים, רבים מדי, מהציונות הדתית סוכלו או הורחקו ממוקדי קבלת ההחלטות רק בשל הכיפה שעל ראשם. כמובן שתמיד קדמה לכך עלילה כזו או אחרת, אך השוואה לקצינים הסרבנים של אחים לנשק תגלה לנו סטנדרט כפול מרושע וציני.
אם היה צריך אנקדוטה סימבולית, הרי שמפקד פקמ"ז לשעבר, האלוף יהודה פוקס (למרבה האירוניה, בן הציונות הדתית) נתן לנו אותה עם סטירת לחי מצלצלת: כאשר תרגלו באוגדת איו"ש תרחישים אפשריים, היה לו חשוב להכניס גם תרגיל חטיפת פלסטיני ע"י מתנחלים, והחיילים בתרגיל שדימו את המתנחלים נאלצו ללבוש וסט זוהר ועליו הכיתוב: 'בימוי אויב'. אין עלבון צורב מזה.
3+זה מה שקורה בצה"ל, אך מה עם מצבהּ הרוחני של הציונות הדתית?
טוב, זה נושא רגיש. לא נפתח אותו כאן. רק נציין את העובדה המרתקת שבציונות הדתית מצוות השירות הצבאי קיבלה מעמד של ערך-עליון, שכל שאר מצוות התורה נדחים מפניו. כל כך עליון שגם כאשר הורדת את הכיפה והפסקת לשמור תורה ומצוות, כיוון שאתה קצין בכיר, אתה עדיין גאוות המגזר.
אתר 'כיפה' ערך רשימה של "הקצינים הדתיים המבטיחים בצה"ל" ושם הופיעו גם קצינים שגדלו בציונות הדתית, ולמרבה הצער הורידו את הכיפה ועכשיו אינם שומרי תומ"צ. מדוע הם עדיין מכונים 'דתיים' גם כאשר הדת מהם והלאה? מה עושה אותם קצינים סרוגים אם הכיפה הסרוגה פרחה מראשם? כלומר, לא די שהמגזר הסרוג לא רואה בכך כישלון או בגידה בדרך, אלא אפילו הוא מנסה לנכס לעצמו את ה"הצלחה" הזו. אגב, אחד הקצינים ברשימה שם הוא הרמטכ"ל הרצי הלוי, שהוריד פאצ' של משיח מעל זרוע של חייל, וחמישה ימים לפני הטבח הנורא דאג לסכל את תא"ל עופר וינטר, במקום לסכל את החמאס.
כמו כן, במסגרת השירות בצה"ל מוּלבּנוֹת עבירת חמורות ביותר, רק משום שהם נעשות על ידי חיילינו היקרים. כלומר, אין כאן יחס אמביוולנטי ומורכב כלפי אחים אהובים שעושים מעשים נוראיים, אלא אדישות רוחנית וקרירות ביראת-שמים. כך למשל, חייל מילואים סרוג אחד, שהוא גם רב וד"ר, כותב בציוץ כך: "החברים פה בצוות מתנצלים, כשהם יושבים לקראת צאת השבת לטגן המבורגרים עם גבינה צהובה. זה אכן צובט את הלב, להיות עֵד מקרוב לחילולה של השבת והכשרות. אבל קשה גם להחניק את השמחה, ליתר דיוק ההקלה, בידיעה שבאוהל הסמוך נאמרים עכשיו דברי תורה של סעודה שלישית, בשעה שכאן עולה כבר ריח בן הבקר והחמאה. ואלו גם אלו יושבים יחד פתח האוהל כחום היום, ואלו גם אלו מלאכי א-להים".
קראתם נכון, מי שמטגן בשבת קודש בשר וחלב הוא מלאך א-להים, רק בזכות העובדה שהוא משרת במילואים. ואת זה עוד כתב רב!
בשם השירות בצה"ל, מתפתחת לא רק אדישות כלפי עבירות, אלא גם איבה ומשטמה כלפי לומדי התורה החרדיים: רב אחר בציונות הדתית, ראש ישיבה הידוע במתינות שלו כלפי חוגי 'קפלן' ו'אחים לנשק', כינה בריאיון את החברה החרדית "מוטציה חברתית" עם "תורה פחדנית", והציע למדינת ישראל "פשוט לסגור להם את הברז", ואם לא היתה ברורה לכם כוונתו הוא מוסיף לבאר: "גם הברז של הישיבות, אבל גם הברז של הנחות, הטבות, רווחה וכו', את זה צריך לסגור חד-משמעית". טומי לפיד לא היה אומר את זה טוב יותר.
השלב הבא במדרון התלול הוא, שכיוון שהערך העליון הוא שירות בצה"ל, אז גם גוי ששירת בצה"ל הוא כמעט כמו יהודי! (היו סרוגים שאמרו לי: דרוזי הוא יותר אח שלי מאשר חרדי שמשתמט!) ובכך ניטל יסוד היהדות של סגולת ישראל, של "אשר בחר בנו מכל העמים", של "המבדיל בין ישראל לעמים"! כך למשל, עולה מ"פסק הלכתי" שכתב הרב מאיר נהוראי, יו"ר ארגון הרבנים 'בית הלל', המתיר לקבור חיילים גויים לצד חיילים יהודיים: "בשדה הקרב כל החיילים שווים, ויש לטפל בכל פצוע ללא הבדל בין חייל יהודי לחייל שאינו יהודי. כך גם בקבורה אנו מדגישים שכל המבקש להתמסר ולמסור את נפשו למען עם ישראל ראוי לאפשר לו להיקבר בבית קברות יהודי. כך אנו מעצימים את המורל הנדרש בעת הקרב, וגם נוהגים בכל חייל לרבות שאינו יהודי בצורה מוסרית ומכובדת". לקרוא ולא להאמין. מה השלב הבא? לקבור חרדי שלא התגייס בחלקה נפרדת?!
הקריטריון כיום לשאלה "מיהו ישראלי?" הוא השירות הצבאי. בימים אלו מתגבשת 'ברית המשרתים'. זהו ניסיון גאוני וזדוני להחליף את השלטון הנבחר ע"י הרחבת הסדק בין הסרוגים והחרדים, ע"י הצפת סוגיית גיוס החרדים בצורה אמוציונלית, תוך שימוש ציני ואכזר בנשות הציונות הדתית היקרות, בעיקר האלמנות והנשים הגיבורות הקורסות תחת נטל המילואים של הבעל.
מי קבע לנו שדווקא בזה צריך לעסוק עכשיו בזמן מלחמה? האמנם זהו הפתרון היחיד למצוקת המחסור בכוח אדם בצה"ל (ככל שישנה מצוקה כזו)? ואם כן, רק החרדים אשמים במחסור בסד"כ? לא גם גנץ ואיזנקוט שסגרו אוגדות שלמות והפכו את צה"ל לצבא קטן וטכנולוגי? ומה עם כל המילואימניקים שמתחננים לחזור למילואים ללא הצלחה?
3+ובכלל איזו רשעות זו לקחת ציבור אידיאליסט כמו הסרוגים שאומר 'הנני' לכל משימה, ולהשחית את פניו היפות ע"י התקרבנות והתמסכנות בנוסח 'למה רק אני נלחם'?.. מי ירפא את השבר הערכי הזה? ומדוע שלא נעסוק במעלליו של השמאל בישראל, שאנו משלמים בדם בנינו על הזיות השלום המופקרות שלו? מדוע שלא ננצל את שעת הכושר הזו לדרישה בלתי מתפשרת לניקוי אורוות במערכת הביטחון ככה זה כשמשחקים לנו בראש. מישהו מרוויח מהויכוח הכואב הזה, וזה לא אנחנו.
דבר אחד בטוח: אף חרדי לא יתגייס כתוצאה מהקמפיין הזה. בסופו של יום, האיבה בין המגזרים הללו תרקיע שחקים, והציונות הדתית תשוב להתרפק בחיקם של בני הקיבוצים, שעכשיו עוברים ישוב ישוב ביו"ש, למפגשי תפילה ואחדות משותפים, שתכליתם אחת: פירוק הממשלה ע"י בניית 'קואליציית המשרתים' שתחרים את השוליים האנטי-ציוניים: חרדים וערבים. זו תוכנית העבודה של קלוגהפט, בנט והנדל. מזעזע. עצם השוואת אחינו החרדים לגויים רצחנים שפלים, היא שפל מוסרי שלא נראה כמותו.
בתורתנו הקדושה יש קריטריון אחר למיהו ישראלי: "ואהבת לרעך כמוך" – אם עושה מעשה עמך, אתה אוהבו. ואם לאו, אי אתה אוהבו" (אדר"נ פט"ז). וכן גם: "הוכח תוכיח את עמיתך" – עמיתך שהוא עמך בתורה ובמצוות" (תנד"א רבה פי"ח). הניסיון הנואל להוציא ממחנה ישראל את שלומי אמוני ישראל החרדים לקיום התורה ומצוותיה, לא נובע מלאומיות או מכלליות, אלא זוהי התנכרות ונטישת-אחווה חמורים ביותר. כשהתורה הקדושה מצווה ש"בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל" בקרבן פסח, רש"י מסביר: "כל בן נכר – שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים". זוהי הבגידה האמיתית. להתנכר לשם ה' שנקרא עלינו, לתפקידנו הגדול כאומה אלוקית בעולם. המשתמט האמיתי הוא זה שמחלל שבת, הוא זה שמתנכר לאומתו. לפגוע בקדושת וטהרת המחנה זהו מעשה הבגידה החמור ביותר כלפי המדינה וכלפי צה"ל, כי רק כאשר יהיה מחננו קדוש יתן ה' את אויבינו הקמים עלינו ניגפים לפנינו.
אי אפשר שלא לראות כמה מוצדקים הם החששות של הציבור החרדי, כמו שאי אפשר שלא להתפעל עמוקות ממסירות הנפש הציונית-דתית בשמירה על ביטחון ישראל. הפיתרון הנכון בויכוח הזה הוא פשוט לתת למציאות החזקה-מכל-תיאוריה להמשיך בדרכהּ מבלי להפריע לה: לומדי תורה ימשיכו ללמוד בשקידה, ומי שרוצה לזכות בזכות הקדושה של שירות בצבא יוכל לעשות זאת ב'חטיבת החשמונאים', הממלאת את הלב הוד-קדומים, בזוכרנו את חייליו הקדושים של דוד המלך ויהודה המכבי.
במקום לסכסך ציבורים אלו זה בזה, כנגד 'ברית המתנכרים' שקשרו עלינו קשר, אני מציע את "ברית משרתי השם" המושתת על הערצה הדדית: מי שמתגייס יעריץ את גבורת הרוח ועמל השקידה של לומדי התורה ויודה להם על שתורתם היא מגן וצינה לשומרו בשדה הקרב, ואילו מי שלומד תורה יעריץ את גבורת הלוחם במה שהוא מחרף את נפשו ועוסק במלאכת הקודש של ביעור הרע מן העולם וירושת ארצנו הקדושה. רוֹמְמוֹת אֵ-ל בִּגְרוֹנָם של אלו, וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם של אלו. ומיניה ומיניה יתקלס עילאה.
