איתי שגיא, לוחם במילואים בן 25 ביחידת מגלן, נפצע באורח אנוש בימים הראשונים לאחר טבח השבעה באוקטובר בזמן שנלחם במחבלים בעוטף ועבר חווית סף מוות שגרמה לו להבין את משמעות החיים וייעודו.
בבוקר השבעה באוקטובר איתי טייל עם אחיו הקטן בצפון הארץ, עד שלרגע קיבל שיחת טלפון ממפקדו: "איתי, בוא הנה עכשיו אנחנו צריכים אותך". איתי חשב שזו עוד הקפצה רגילה, עד שנחשף לסרטוני הזוועות של אותו יום: "אמרתי לעצמי וואו, אני חייב לעוף לבסיס. תפסתי את אחי, ואמרתי לו בוא נרוץ לאוטו".
איתי וחבריו החליטו שהם לא רואים יותר סרטוני זוועות: "אנחנו לא יודעים להילחם עם שנאה, אנחנו יודעים להילחם עם אהבה – לא אהבה אליהם, אהבה אלינו, אל הצוות, להציל חיים ולא להרוג אנשים". ביום החמישי ללחימה הצוות של איתי קיבל פקודה להגיע לתא שטח על הגבול עם עזה ולחכות להוראות.
3+לפתע, התחילו לירות לעברם מטח של פצמ"רים ומפקד הצוות קיבל החלטה לפצל את הכוח. איתי הגיע עם שאר חברי הצוות שלו לאחת המיגוניות באזור ומתאר כי הרגיש "שמשהו שם לא בסדר". תוך זמן קצר מהרגע שהגיען, שמונה מחבלי נוח'בה פתחו לעברם בירי מסיבי.
איתי מתאר את הרגע בו ששת מחברי הצוות שלו נפגעו: "אני רואה את כל החברים שלי נופלים אחד אחרי השני ולאחר כמה שניות כולם על הרצפה. אני מוצא את עצמי לבד ומרגיש שעכשיו זה הרגע שלי להילחם ולתת את כל מה שאני יכול בשביל להציל את החברים שלי".
מיד לאחר מכן, אחד המחבלים התחיל לירות לעבר איתי והוא הצליח, בקור רוח, לחסל אותו מטווח אפס: "תמשיך להילחם אתה הורג אנשים רעים". אחרי זמן מה החצי השני של הצוות הגיע למקום וחיסל את המחבלים.
3+החיסול המוצלח של איתי לא מנע ממחבלים אחרים להמשיך לזרוק לעברו רימונים. משניים הוא הצליח להתחמק אך מהרימון השלישי לא הספיק: "אני שומע רק זמזום. פתאום אני מתרסק על הריצפה, לא מבין מה קורה, לא מרגיש כאב, מנסה להתעשת ולקום ולא מצליח".
ברגעים אלה, איתי חווה מעין מוות קליני: "זה היה כמו פילטר כתום מרחף, הרגשתי חום ואהבה מסביב, הרגשתי שהכל בסדר ועכשיו אני אדיש להכל. אני רואה את חברים שלי נלחמים ולא אכפת לי משום מה", מתאר איתי ומקביל את התחושה לחלום.
"לאט לאט אני רואה את הגוף שלי, מתבונן עליו, מזהה את הפנים שלי". איתי עוד מספר כי ראה הבזקי תמונות מהעתיד: "ראיתי אהבה וטוב ושמחה ואני רואה את האחיינית שלי ואת הבית שאני אבנה את בקיבוץ". באותו רגע מתחלחלת בו ההבנה כי הוא חייב לצאת מהמצב בו הוא נמצא: "אני מתחיל לצעוק על עצמי תתחיל לנשום – עד שזה קורה".
3+בזמן הזה חבריו מגנים עליו עד שאחד מהם דוחף את ידו לתוך צווארו של איתי ואומר לו:" יש לך מפל מהצוואר". זו הפעם הראשונה בה איתי הרגיש את הכאב ולאחר 35 דקות בשדה הקרב הוא פונה במסוק לבית החולים איכילוב, שם ביצעו בו ניתוח מציל חיים והוא אושפז למשך שישה שבועות.
הוא מספר כי בזכות האירוע שעבר יחד עם הפציעה הקשה שספג, הוא למד שכולנו צריכים להילחם יחד, מאוחדים, בלי להסתכל על השוני בינינו: "אנחנו לא צריכים לחלק את עצמנו. אין לנו ברירה, אלא להילחם יחד למען המטרה".
איתי, שאחרי הניתוח הוגדר נכה צה"ל, הפך את הפציעה למלחמה חדשה. הוא החל להרצות בפני קהילות יהודיות ברחבי העולם, לחלוק את סיפורו האישי ולעודד גיוס כספים עבור נכי צה"ל. איתי מסביר את חשיבות התמיכה ההדדית בין חברי הקהילה היהודית ומפרט כיצד פעולות פשוטות יכולות להשפיע רבות על חיי אחרים.
3+במהלך הרצאותיו, איתי גם מדגיש את החשיבות של פרופורציות ושל מציאת משמעות גם במצבים קשים. הוא מספר על מפגשים מרגשים עם בני נוער יהודיים בחו"ל, ששאלו אותו כיצד הם יכולים לתרום למדינה, למרות שהם אינם משרתים בצבא. איתי ענה כי הדרך הטובה ביותר לתרום היא להיות האנשים הטובים ביותר שהם יכולים להיות ולהיות דוגמה לחבריהם.
איתי מאמין כי הפציעה שלו העניקה לו כוח פנימי עצום, אותו הוא מכוון כעת לעזרה לאחרים. הוא מעודד אנשים שנמצאים במצבים דומים למצוא את הכוח הפנימי שלהם ולהפוך את הכאב לעשייה חיובית. איתי משמש השראה לאנשים רבים, ומראה כי גם במצבים הקשים ביותר, ניתן למצוא תקווה ולהפוך את החיים למשמעותיים יותר.
במקביל לפעילות ההסברתית, איתי ממשיך את לימודיו באוניברסיטת רייכמן, שם הוא רוכש השכלה בתחומי המשפטים ומנהל העסקים. הוא משלב את לימודיו עם פעילותו הציבורית ומראה כי ניתן לשלב בין השניים ולהשיג הצלחה בכל תחום.
