התמרון הקרקעי של כוחותינו בסוריה מעורר התרגשות גדולה. פעם ראשונה מאז מבצע קדש שמדינת ישראל תופסת שטחים חדשים, ולא בגלל איום קיומי שמכריח אותנו בעל כורחנו לצאת לתמרון. היו מלחמות שבהן ירינו את הירייה הראשונה ולא חיכינו שתגיעה ההתקפה: במלחמת ששת הימים, בשלום הגליל ובתמרון האחרון בלבנון. אך אלו באו לאחר שהגענו לפתחו של איום ממשי על ביטחוננו. הייתה זו יוזמה תגובתית, לא יוזמה מלכותית.
מי שרואה את עצמו כממלכה ולא כמקלט בטוח המבקש הגנה עצמית, מגדיר לעצמו מהם הגבולות ומיהם השכנים הרצויים בעיניו. במקום לבקש שלום משכניו, הוא מציע חסות לבני בריתו מתוך עוצמה. מלחמת השחרור התחילה כמלחמה של התגוננות מפני התקפות הערבים על הישוב היהודי, והסתיימה במבצעים בודדים של הרחבת הארץ אל הגבול הבין לאומי. אל הגבול בו הגויים הגדירו ליהודים את זכותם על ארץ אבותם.
במבצע קדש בחרנו לכבוש את סיני כדי לשנות באופן משמעותי את מערך הכוחות בדרום. בסופו של מבצע מוצלח בו גדל שטח המדינה כפול ארבעה, הכריז בן גוריון האיגרת לרמטכל משה דיין, כי חזרנו להיות "מלכות ישראל השלישית". לא עוד קולקטיב של חקלאים מתגוננים, אלא מעצמה אזורית הקובעת סדר יום. (אירוע שלצערנו הסתיים בנסיגה בשל לחץ ובאיומים בין לאומיים).
2+כיום ניצבת מדינת ישראל פעם נוספת בפרשת דרכים, בין מלחמות מגן ובין הפיכה למעצמה אזורית. באפשרותנו להסתפק ביצירת הרתעה וגבולות נוחים להגנה, ואפילו לספח קצת שטח כדי לגבות מחיר מהאויב. אך בדרך זו נחמיץ את גודל השעה. ממלכה אזורית זה לא עוד שטח עד הליטאני בתוספת פסגת חרמון מושלגת, אלא היכולת להמליך את המלכים על העמים החיים סביבנו. מדינות ערב שנוצרו על ידי בריטניה וצרפת קורסות, ואם אנחנו לא נעצב אותן על פי האינטרסים שלנו, נקבל מזרח תיכון בנוסח איראני- שיעי, או טורקי -סוני.
בשנים הראשונות לקיומה של המדינה, תהה ישראל אלדד, מדוע בחר בן גוריון בעבדאללה מלך ירדן כבן ברית, במקום לפתח ציר ידידותי יותר עם הנוצרים בלבנון והכורדים בעיראק. לטענתו של אלדד, אם היה משקיע בן גוריון עוד קצת ברוח לחימה ובמוכנות להקרבה, היה מצליח לשחרר את ירושלים ואת יהודה שומרון כבר אז משלטון זרים, וגם היה מעצב את המזרח התיכון באופן שלא היה מותיר את מדינת ישראל כל כך קטנה ופגיעה למשך כל כך הרבה שנים, בהם חווינו כל כך הרבה מלחמות.
מי שמסתכל על המזרח התיכון במבט רחב, רואה שיש בו מקום רק לשלוש מדינות בעלות עוצמה: הראשונה היא זו המתבססת גיאוגרפית ודמוגרפית על הנהרות חידקל ופרת, השנייה היא אומה המתבססת גיאוגרפית ודמוגרפית על נהר הנילוס, והשלישית היא האומה השוכנת על חופה המזרחי של הים התיכון, המשתרעת מנהר מצרים ועד נהר פרת, ומזרחה עד המדבר. כל ניסיון להכניס יותר ממדינה אחת בשטח זה, גורר בהכרח מלחמות, וגוזר על ילדינו עתיד של מלחמות חוזרות ונשנות.
2+לראשונה מאז תחילתה של שיבת ציון יש לנו הזדמנות להתקדם אל עבר גבולות ההבטחה שניתנו לאברהם אבינו – אבי האומה בברית בין הבתרים. הגבולות של המאה האחרונה נמחקו, וכדאי לנו מאוד להעביר את המזרח התיכון מסדר יום דתי וג'יהדיסטי, לסדר יום לאומי עם שכנים בני הברית הרצויים לנו. שיהיו לבני חסות שלנו מפני רוחות הג'יהאד המאיימות על שלומם: דרוזים וכורדים במקום סוריה, מארונים ודרוזים במקום לבנון, אף לא שליט אחד ערבי מוסלמי. כל הקבוצות הללו יהפכו בהכרח עם הזמן לבני חסות של אחת המעצמות שסביבנו. האינטרס שלנו הוא להיות הציר שסביבו מתקיימות הקבוצות האתניות בין הנהרות, הים והמדבר, ולא סביב מדינה עויינת המבקשת את רעתינו.
לפני 2700 שנים עמד הארמון המלוכה בירושלים נביא בשם ישעיהו, וחזה כיצד באחרית הימים יהיה עם ישראל השליט היחיד בשטח שבין ממלכת הנהרות במזרח לממלכת נהר הנילוס: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר, בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. כה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר, בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר, וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו י"ט).
הגיע הזמן להתקדם מחזון העצמות היבשות המתאר את המעבר משואה לתקומה, ומנבואת הנחמה של ילדים וזקנים הממלאים את רחובות ירושלים, לחזון מלכות ישראל של ממלכה עוצמתית עם מימדים של "ארץ חמדה טובה ורחבה".
