השבוע הופרה הפסקת האש שלא באופן מפתיע על ידי חיזבאללה, כאשר ארגון הטרור הרצחני שיגר 3 רקטות לעבר מרחב הר דוב והעמיד את ההנהגה הישראלית למבחן.
ראש הממשלה ושר הביטחון יחד עם הרמטכ"ל יצאו באמירות מפוצצות והייתה תחושה באוויר שהפעם באמת נראה לכולם שכללי המשחק ישתנו, ולא נקבל טפטופי רקטות. אם כבר האויב בחר שוב לפעול כך ולסכן את אזרחי ישראל ולוחמיהם – הוא יחטוף מהלומה קשה שהוא לא ציפה לה.
רה"מ נתניהו על ירי חיזבאללה: "ישראל תגיב על כך בעוצמה"
במקום זאת, שוב הותקפו מחסני אמל"ח – וגם הם רק בדרום לבנון, בשטח שלפי אותו הסכם מול חיזבאללה בכלל אמור להיות ללא תשתיות טרור. חזרנו לימים של לפני ה-7.10.
כולנו זוכרים היטב את טפטופי הרקטות לעוטף עזה, שכל פעם חיכינו בצפייה לכתישה חזקה, והיינו מתאכזבים "מעוד כמה מטרות טרור". ככה לא מדברים במזרח התיכון, וכך כמובן לא משקמים הרתעה.
הדבר המסוכן יותר הוא שחיזבאללה מבצע לישראל כעת פעולת הרדמה. אין הפרות בוטות. יש בדיקת גבולות עדינות מאוד כדי להראות לכאורה "אנחנו מסכנים וחלשים, אנחנו מפחדים מכם. הבנו את המסר – אנחנו רק רוצים שקט". וזה הדבר המפחיד ביותר, ששוב נתאהב בשקט מתעתע שמתחת לפני השטח מסתיר טרור מבעבע.
כל שניה שחולפת חיזבאללה עוסק רק בדבר אחד – להתכונן למלחמה הבאה על ישראל שכמובן תגיע, להפיק לקחים מהכישלון האדיר במלחמה האחרונה מולנו, להתחמש ולהשתפר ביכולות פי 100 לפעם הבאה.
בחיזבאללה לא מבזבזים זמן, ומאמצי השיקום כבר בעיצומם
התקיפות הנקודתיות בסוריה ובלבנון לא צריכות להרשים אף אחד. כל עוד הם במסגרת משוואה הזויה שבה מותר לנו לסכל איומים מסוימים רק במרחבים ספציפיים – בינתיים חיזבאללה לומד, מיישם ומפתח את היכולות ושם דגשים במקום אחר.
אם לא ננצל את ההזדמנות ההיסטורית לפרק את האויב הגדול מצפון בעת הנוכחית, אנחנו עלולים להצטער. הגיע זמן הכרעה וניצחון מוחץ, ולא גרם אחד פחות.
