ביוני השנה, צביה שלטר, בת 38 ואם ל-4, פקדה את רחבת הבקו"ם כאחרונת המתגייסים. היא לוותה בבעלה עמיאל, שלושה מילדיה וההורים – האבא, בן ה-70, על מדים. בקלות היא זיהתה, בין המתגייסות, נשים שעתידות לעבור את הטירונות במחזור זה של שלב ב' נשים. מגילאים שונים וסגנונות שונים, היה ברור שאלה לא בוגרות תיכון טריות. המשותף ביניהן, שבגיל גיוס, קיבלו פטור משירות בצה"ל אחרי הצהרה שהן דתיות. חלקן הגדול שירתו שירות לאומי. לרובן מקצועות חיוניים לצבא, אחדות פשוט לביאות ששכנעו את המגייסים שהניצחון תלוי רק בהן. כתבה זו היא סיפורה של בתי צביה.
צביה שירתה שירות לאומי במרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין, היא מוסמכת כאחות ופרמדיק, והיום היא אחות מיון ילדים בבית חולים מאיר. היא צברה אין ספור שעות בפיתוח מערכות הדרכה והרצאות במד"א, בבית הספר לסיעוד, ומסגרות אחרות של בית חולים מאיר. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, היא עלתה לצפון, במשלחת של בית החולים, כדי לערוך אימוני ריענון לחובשים צבאיים. בעלת תואר שני ברפואה דחופה. צביה צורפה גם לצוות בית החולים, שתמך בהכנת בית החולים יוספטל לאירועי רב נפגעים וליווה את הצבא בתרגיל. היא חזרה הבייתה וסיפרה למשפחה, "הצבא צריך אותי".
צה"ל אכן צריך אנשים כמוה, בעלי ניסיון באירועי טראומה. ניסיונה של צביה התחיל הרבה לפני הקדנציה במיון ילדים. שנת 2002 ראתה שיא של אלימות באינתיפאדה השנייה. במוצאי שבת, 16 בפברואר, 2002, פיצוץ אדיר מרעיד את בתי קרני שומרון. הביפר שלי מצפצף, כיתת הכוננות מוקפצת לקניון עקב פיגוע התאבדות. אני עולה על ציוד ורץ למכונית, ומוצא שם את צביה, בת ה-16. אני אומר לה, "לא, את לא יכולה להצטרף אלי,” ואוסר עליה להגיע לאירוע. בעוד כיתת הכוננות עסוקה בסריקות וסיורים, צביה מגיעה בריצה לקניון וחודרת ללב זירת האירוע. שם היא מטפלת בפצוע קשה. זה היה הראשון מיותר מדי נפגעי פח"ע בהם צביה טיפלה בשנים של התנדבות במד"א, ולאחר מכן.
1+המשפחה מגויסת למילואים. האח הגולנצ'יק, ראובן, באלכסנדרוני. האח השריונר, נחשון, בפלוגת מילואים של חטיבה 188. איתי, בעלה של האחות נילי, מנהל עבודה בצמ"ה. הוא הראשון מהמשפחה שנכנס לעזה. גם אני חזרתי מפטור לשרת בחטמ"ר אפרים. צביה שמעה מכל עבר כי יש מחסור ברופאים ופרמדיקים. בינואר, התפרסמה קריאה לנשים דתיות, בעלות מקצועות הנדרשים בצה"ל, להתנדב לשירות במסגרת שלב ב'.
המשפחה מפרגנת, מי יותר נלהב, ומי קצת מסויג ודואג לאופי השירות הנדרש מפרמדיק בזמן מלחמה. עמיאל, בעלה של צביה, גם הוא גולנצ'יק בן 44, נגרע מהצבא "החכם וקטן" לפני פרוץ המלחמה. הבקשה שלו לחזור ליחידת המילואים שלו אושרה, אבל נמנע ממנו לשרת עקב היותו עובד חיוני בישוב. הוא אמר לאשתו: "אם לא אני, אז את".
כשאני התגייסתי לשלב ב' לפני כ-44 שנים, זה היה מסלול מזוהה עם עולים חדשים, ששירתו תקופות שונות, ועברו הכשרה צבאית, בהתאם לגיל, מצב משפחתי ופרופיל. במקרה שלי, טירונות הנדסה קרבית ושירות כלוחם בפלחה"ן חטיבת הראל. היום, שלב ב' הוא מסלול המזוהה עם גברים חרדים שמתגייסים לסדיר, ועוברים טירונות של כשלושה שבועות במסגרת מותאמת לחיילים החרדים.
אחר כך, הם מצטרפים לשורות חיילי המילואים. הלו"ז כולל תפילה ולימוד תורה, והתוכנית פועלת בהפרדה מגדרית מלאה, ללא סגל נשי. התוכנית לנשים עברה התאמה נוספת. צביה נרשמה, עברה מיונים וביוני התגייסה לשבועיים טירונות, ועוד שבוע של קורס מטפל רפואי בכיר. התרגשתי מאוד כשלבשתי מדים בפעם הראשונה כחייל. התרגשתי יותר ללוות את בתי לבקו"ם על מדים.
1+צביה שובצה לאוגדת עזה כפרמדיק. גם לבית החולים מחסור בצוות רפואי בזמן מלחמה. לכן, סוכם שהיא תעשה תעסוקות תכופות וקצרות. כפרמדיק, היא המטפל הרפואי הבכיר, בניידת טיפול נמרץ. היעוד העיקרי של הצוות, לקלוט פצועים בגדר המערכת מהצוותים הרפואיים שבפנים. בעת שהתארגנה על הציוד לתעסוקה המבצעית הראשונה שלה, צביה פנתה אלי, קצת נבוכה, "איך אסתדר עם כיסוי ראש וקסדה?".
הצעתי מספר פתרונות שונים, והיא יצאה למילואים מהוססת, אבל הטבע פתר את הבעיה. אמנם צביה מתאפיינת כאשת "ראש גדול", מסתבר שבממדים, ראשה די קטן. הקסדה מתלבשת היטב על הכיסוי. לקראת סוף התעסוקה המבצעית השנייה שלה צביה שאלה אותי, "אבא, שמת לב שהשבוע אנחנו חמישה חיילים במדים? ואכן היינו חמישה בני משפחה מגויסים. חיילים פשוטים, מגולני, שריון, הנדסה, ורפואה – מדים ירוקים, נעליים שחורות – ואחת בכיסוי ראש.
הכתבה שקראתם נכתבה על ידי סטודנט/ית שסיימ/ה את קורס הדיגיטל של ערוץ 14. תוכן הכתבה מבטא את דעתו/ה האישית ויכולת הכתיבה של הסטודנט/ית שרכש במהלך הקורס. אם גם אתם מעוניינים להצטרף לקורס הדיגיטל והרשתות החברתיות ולקבל את הבמה היקרה הזאת, לחצו על הקישור והירשמו בהקדם. לכו תדעו, אולי הקריירה שלכם בערוץ 14 תתחיל עכשיו!
