זה היה בשיא הקורונה. סגרים ובידוד נשמרו אז באדיקות. פנימיות סגרו שעריהן וסטודנטים מכל העולם שהשתתפו בתוכניות לימודיות בארץ חזרו לביתם אל מעבר לים. קבוצה של 19 סטודנטים אמריקאיים שלמדו באותו זמן בישיבת 'מעיינות' בירושלים, החליטה למרות הכל להישאר בארץ, סגורים בקמפוס הישיבה. כינו אותם בשם 'קוביד 19' – בפרפרזה על השם הלועזי לנגיף הקורונה (Covid 19). ה'חברה' נשארו בפנימיית הישיבה. תפילות וסעודות נערכו כראוי, חברי 'קוביד 19' לא עברו את מפתן הדלת ולא יצאו מהפנימיה במשך כמה חודשים.
כיון שמעיינות היה בית הכנסת הפעיל היחיד (היה זה עוד אפילו לפני עידן ה'קפסולות'), נערכו בו מדי שני וחמישי, בקריאת התורה, תפילות 'מי שברך' עבור חולים ובחורים קראו בו שמות רבים עבור תינוקות שזה עתה נולדו. הבחור יהושע (ג'וש לשעבר), לדוגמא, בירך את הרכה הנולדת "חיה מושקא בת מנחם מענדל'".
בצוק העיתים, התגלו כישרונות ייחודיים אצל כל אחד מהבחורים האלו. הם לא יכלו להזמין בעלי מקצוע מבחוץ. אחד התגלה כאינסטלטור וטיפל בכל בעיית צנרת שהתגלתה. שני נהיה גנן וגידל על גג הישיבה ירקות. מדי פעם, קטפו הבחורים וקצצו לסלט. 'גנן גידל דגן בגן על הגג', הם צחקו. בחור רביעי היה, איך לא, טבח והנפיק ממטבח הישיבה ארוחות יצירתיות, אפילו מרור וחרוסת. יעקב סלי, כיום בן 28, היה מומחה הקפה של הישיבה. מדי בוקר היה כותש גלעינים שהגיעו במשלוחים מבחוץ, מוזג חלב, בוחש ומגיש לבחורים.
3+יעקב, מומחה הקפה שלנו, גדל בעיירה קטנה ויפהפייה באוסטרליה. עד גיל 13 יעקב לא ידע כלל שהוא יהודי. לאחר שסבתא רבה שלו נפטרה, נמצאו בין מסמכיה הישנים מסמך המעיד על כך שאם – אמה של הסבתא הייתה יהודייה. התגלית שהוא יהודי הפליאה אותו. הוא בירר את משמעות הגילוי "להיות יהודי' והבין שעל מנת לקבל תשובה לשאלה זו, עליו ללמוד בישיבה בארץ הקודש.
כך התגלגלו גופו ונשמתו ללימודים במעיינות ולקבוצת ה-19. באותה נקודת זמן ובאותו מקום, בישיבה, באמצע העוצר והסגרים, החליט לקבוע בישראל את מקומו. כאן ליבו, זהו עמו וזו ארצו. לכן כאן יהיה גם עתידו. שנתיים וחצי שהה בישיבה והתחזק. שאר בני משפחתו נשארו באוסטרליה, ללא כל קשר ליהדות או לעם ישראל. "אני שומר המצוות היחידי בשרשת משפחתי עד מאות שנים אחורה", הוא פולט בעצב.
"בתום תקופת הקורונה יכולתי, סוף סוף, לצאת ולגלות את חבלי מולדתי. כדי להכיר טוב יותר את הארץ, השתתפתי בקורס מדריכי טיולים. במקביל, ביקרתי בבתי קפה שונים. הרי הייתי מומחה הקפה של הישיבה… לא התרשמתי מרמת הקפה בבתי הקפה בארץ"… הוא הקים שני בתי קפה בוטיק בשם "קפה מרכז" ברחובות יפו והנביאים בירושלים. רכש מכונת אספרסו מיוחדת, ייבא מבית חרושת ייחודי באיטליה את הגלעינים וכך הוא ניצב מדי יום בעסק ומשרת לקוחות.
"העיסוק בקפה מאפשר לי ללמוד תורה בשקט", הוא מחייך, "כוס קפה מעוררת אותי ומאפשרת לי ללמוד בנחת. ובכלל, העסק עם הקפה מניב פרנסה וראשי נקי ללמוד. קפה ותורה זה שילוב מצויין, כמו קפה ומאפה". יעקב מתכוון להרחיב את עסקי הקפה שלו בישראל ולהקים כאן משפחה.
גם גבריאל גרשקוביץ הגיע ארצה למטרה מצומצמת מאד והחליט לקבוע בה את גורלו. גבריאל גדל בעיירה המילטון, באונטריו שבקנדה. הוריו קיימו מצוות מינימליות: נרות שבת, קידוש. אי שם בשנת 2018, גבריאל בן 16 ומעוניין להוכיח לעצמו ולעולם שאינו נער 'קנדי נאיבי ומפונק', כהגדרתו. הוא חשב על "סיבוב עצמאות" בעולם. בוקר אחד נפל במוחו רעיון להתגייס לצה"ל. "הצבא יעניק לי עצמאות וכושר התמודדות ואולי גם ידע וחיבור לישראל". לאחר ששמע על 'קרבי זה הכי' בחר בהנדסה קרבית. אך אז פרצה הקורונה והוא חזר לקנדה.
בליל חג הפסח, שהה מבודד וסגור בביתו. משועמם הוא מצא ספר ישן מונח על המדף. מטרת הספר היא לשכנע את הקורא שיש אלוקים והוא זה שברא את העולם. בהיסוס רב, שמא ישתכנע ויאלץ לקיים מצוות, פתח את הספר והתחיל לדפדף בו. ברגע שסיים לקרוא את הספר, הרגיש שנשמתו מצאה את עצמה. תחושה אדירה של שחרור.
3+בשלב זה, החל לדמיין כיצד נראה אדם דתי ומה עליו לבחור במטרה לקיים מצוות. הוא נזכר שראה ברחוב חב"דניקים, שומרי דת, המניחים תפילין עם יהודים אחרים. לכן, החליט להניח תפילין מדי יום וגם לשמור שבת. כאשר חזר ארצה והתגייס, כבר חסרה לו המעטפת האמונית – דתית. חבריו המסורתיים בטירונות זרקו לו מפעם לפעם – "זה אסור, זה מוקצה". זו הייתה נקודת המפנה אצלו: הוא הבטיח לעצמו להיכנס לישיבה לתקופה ארוכה ולהתקדם.
המגיפה הסתיימה. גבריאל הצטרף כתלמיד מן המניין לישיבת מעיינות. כך נהפך לאדם שומר תורה ומצוות בכל המובנים. "כאשר התגייסתי למילואים במרחב עזה לאחר השביעי לאוקטובר, המצב התהפך: אם בטירונות הייתי החלש מבחינה דתית, במילואים אני החזק. כחייל חרדי זה היה מאתגר מאד, במיוחד מבחינת כשרות: הצבא היה צריך לדאוג לספק במיוחד עבורי מזון כשר למהדרין מדי יום. טרטרתי חזק את המפקדים שלי.
"הרגע המאתגר ביותר שלי בעזה, היה כשהיינו מאד טרודים בלוחמה מבית לבית. יום אחד פספסתי ולא הספקתי לומר את התהלים והתניא היומיים שלי. כל כך הצטערתי. יום ההולדת שלי מגיע ואני בחולות חאן יונס, מפציר במפקד לשחרר אותי שאוכל את יום הולדתי לחגוג בישיבה, בצורה יהודית. חברי ליחידה מבטיחים לי ש'אין סיכוי' שאשתחרר. אחד החברים זורק לי "מתערב איתך שלא תשתחרר. אם אני מפסיד בהתערבות, אני נודר להניח תפילין במשך שבוע". החבר לא היה דתי כלל. בשורה טובה: השתחררתי. כל אותם ימים אני בישיבה לומד תורה והחבר מניח תפילין"
כל בני משפחתו של גבריאל מתקרבים בעקבותיו ליהדות. ביום כיפור האחרון צמו כולם באופן מלא ובראש השנה, אפילו הסבתא בת ה-89 שמעה את תקיעות השופר בפעם הראשונה בחייה. אחותו החליטה שאינה מעוניינת ללמוד בבית ספר שאינו יהודי והשלימה לימודי בגרות מרחוק. כעת גם היא בישראל.
3+גבריאל עצמו התחתן עם נערה עולה מקנדה, חוזרת בתשובה כמוהו. השניים החליטו לקבוע כאן את ביתם. "רק בארץ מתאפשר לי בצורה יעילה", הוא מסביר, "לשלב בין תלמוד תורה ופרנסה. את שעות הבוקר אני מקדיש ללימודים בישיבה. בצהריים, אני מתפרנס משיווק דיגיטלי ומפתח כלי נח, דרכו אפרנס ברווח את משפחתי ואולי אפילו ישראלים נוספים".
"במהלך מסעך הארוך", אני שואלת אותו, "אתה מתחרט על משהו, דבר מה שהיית עושה אחרת?"
הוא משיב חד משמעית: "כלום. ההשגחה האלוקית הביאה אותי לכאן. כאן ביתי וכאן יהיה עתידי".
הכתבה שקראתם נכתבה על ידי סטודנט/ית שסיימ/ה את קורס הדיגיטל של ערוץ 14. תוכן הכתבה מבטא את דעתו/ה האישית ויכולת הכתיבה של הסטודנט/ית שרכש במהלך הקורס. אם גם אתם מעוניינים להצטרף לקורס הדיגיטל והרשתות החברתיות ולקבל את הבמה היקרה הזאת, לחצו על הקישור והירשמו בהקדם. לכו תדעו, אולי הקריירה שלכם בערוץ 14 תתחיל עכשיו!
