הליך המעצר, שמבוסס לא פעם על ראיות לכאורה בלבד, משנה את חייו של אדם מן היסוד. החירות מוגבלת, לעיתים אף נשללת, וההשלכות הנפשיות עלולות להיות הרסניות. כאשר מוטלות הגבלות נוספות, כמו מניעת פגישה עם עורך דין או בידוד ממושך, המצב הנפשי של העציר עלול להתדרדר במהירות, ולעיתים אף להוביל לניסיונות התאבדות.
המקרה של פלדשטיין מהווה חוליה בשרשרת של אירועים טרגיים מתמשכים ולא מחויבי מציאות, שלצערנו משקפים כשל מתמשך של רשויות האכיפה ללמוד מלקחי העבר ולתקן את דרכיהן. כך, לדוגמה, העיתונאי הפלסטיני מוחמד אל-קיק, שנעצר בנובמבר 2015 והושם במעצר מנהלי ללא משפט, בשל חשד למעורבות בפעילות טרור והסתה באמצעות עבודתו העיתונאית. בתגובה למעצרו, פתח אל-קיק בשביתת רעב שנמשכה 94 ימים, במחאה על תנאי מעצרו והיעדר ההליכים המשפטיים נגדו. במהלך שביתת הרעב מצבו הבריאותי הידרדר משמעותית, מה שעורר דאגה בקרב ארגוני זכויות אדם וגורמים בינלאומיים. בעקבות הלחץ הבינלאומי והחשש לחייו, הושג הסכם עם הרשויות הישראליות, לפיו ישוחרר אל-קיק ממעצרו המנהלי ב-21 במאי 2016, והוא הפסיק את שביתת הרעב.
דוגמה ידועה נוספת היא פרשת התאבדותו הטראגית של הידוען דודו טופז בשנת 2009, בתאו בבית המעצר, לאחר שנעצר באשמת ארגון ומימון תקיפתם של מנכ"ל קשת אבי ניר, סמנכ"לית הערוץ שירה מרגלית, וסוכן האמנים בועז בן-ציון. תנאי המעצר והבדידות המוחלטת שבה הוחזק טופז השפיעו בצורה דרמטית על מצבו הנפשי. מערכת המעצר כשלה בזיהוי הסכנה הממשית שבה היה שרוי. טופז התאבד בתלייה בתאו בבית המעצר, כשהשתמש בכבל של קומקום חשמלי שאותו קשר לברז, כורע על ברכיו ומטיל את משקלו קדימה כדי לחנוק את עצמו. הוא ניצל את העובדה שבשירותים והמקלחת בתא לא היו מצלמות, מטעמי צנעת הפרט, ובכך הצליח לשים קץ לחייו.
מעצר אינו עונש, אלא נועד להבטיח את התקדמות ההליך הפלילי ואת ביטחון הציבור. יש להבטיח שכל מעצר יתבצע תוך שמירה על תנאים הומניים, ולדאוג לפיקוח שיפוטי אפקטיבי למניעת שימוש לרעה בהגבלות חריגות, כמו מניעת מפגש עם עורך דין. מנגנוני פיקוח אלו הם הכרחיים לא רק לשמירה על זכויות האדם של העצירים, אלא גם להבטחת אמון הציבור במערכת המשפטית ובשלטון החוק. ברמה העקרונית, תנאי המעצר הקשים אינם משרתים את המערכת המשפטית, אלא מערערים את יציבותה. בידוד ממושך, תנאים תברואתיים ירודים והיעדר טיפול נפשי יוצרים סביבה שעשויה להוביל לעצבים רופפים ואף למעשים בלתי הפיכים של העצירים.
מעבר לעובדה שמדובר ברשלנות מקצועית פושעת, מצב שבו אסיר מנסה לשים קץ לחייו משקף כישלון מוסרי ומשפטי של המערכת. לפיכך, מערכת המשפט נדרשת למצוא את האיזון הדק בין שמירה על ביטחון הציבור לבין הגנה על כבוד האדם. ברגע שהמערכת נתפסת כבלתי הוגנת, היא מאבדת את הלגיטימציה הציבורית שלה. מערכת אכיפת החוק, בראש ובראשונה שואבת את כוחה מלגיטימיות הציבור המתבטאת באמון שהציבור רוחש למוסדותיה. מחקרים מקיפים מעידים שכאשר האזרחים חשים שהמוסדות פועלים בהגינות ובשקיפות, הם נוטים לשתף פעולה ולציית לחוק. ולהיפך, כאשר הממסד נוקט באמצעים אכזריים נגד האזרחים הוא מעניק לגיטימציה לעבירות אלימות אכזריות של האזרחים אחד כנגד השני ולהתקוממות כנגדו.
המקרה של אלי פלדשטיין חייב לשמש כנורת אזהרה בוהקת לרשויות האכיפה, למחוקק ולבתי המשפט. כל אחד מאיתנו עלול למצוא עצמו במעצר וחקירה בין אם באשמתו ובין אם על לא עוול בכפו. יש צורך דחוף בקביעת מנגנונים מחייבים ומפוקחים שיבטיחו את שלומם ובריאותם של העצירים, במיוחד כאשר מוטלות עליהם הגבלות חריגות. על המערכת להכיר בכך שגם בהליכי מעצר, זכויות האדם הן עקרון יסוד שאין לערער עליו. טיפול נכון ואנושי בעצירים לא רק ימנע מקרים טראגיים בעתיד, אלא גם יחזק את אמון הציבור בשלטון החוק ויחזיר את היציבות למערכת המשפט.
