כבר למעלה משנתיים החברה הישראלית סוערת. זה לא סוד שזרמי העומק שיבעבעו בשקט בחברה הישראלית בעבר, התפרצו מעל לפני השטח והתחושה היא שכל המסכות הוסרו. אפשר להיזכר בדעתו של יאיר לפיד בעבר אודות ההתנתקות: "מדוע היה דחוף וחשוב כל כך למדינת ישראל להתפנות מעזה…אני רוצה להציע תיאוריה : זה לא היה למרות המתנחלים, אלא בגללם. זה מעולם לא היה קשור לפלסטינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום, לתשישותו היחסית של צה"ל או לכל אחד מן ההסברים שניתנו לנו (ונסתרו שוב ושוב) המניע היה אחר לגמרי: הפרת האיזון העדין בין חברת המתנחלים לבין החברה הישראלית. הוחלט ללמדם שיעור בצניעות, ואולי גם בדמוקרטיה" (ידיעות אחרונות 13.10.2006).
דברים שנעשו בעבר במחשכים נעשים עכשיו לאור יום ובגלוי (שלא לומר – מהמקפצה). החל מידידנו שוב, יאיר לפיד שבראיון מול עמית סגל נשאל על עמדתו כלפי חסימות כבישים בהפגנות סביב שאלת המהפכה השיפוטית לעומת עמדתו נגד חסימת הכבישים בהפגנות נגד ההתנתקות אומר: "מה שהיה ב-2005, בנסיבות שונות לגמרי, הוא שונה, כי עברו הרבה שנים. כי זה אנשים אחרים, כי זו סיטואציה אחרת, וזה עולם אחר". עובר דרך המאסר של שפי פז בשבוע שעבר, המריח ריח של רדיפה פוליטית ודין שונה לאנשים לפי השתייכותם הפוליטית וכלה (כרגע לפחות) בתגובות הרפות של אנשי השמאל ליריות פצצות התאורה לעבר ביתו של רה"מ. אמרנו, אנשים אחרים.
מול חדשות מייאשות כאלה, ננסה להרים את המבט ולראות את התמונה הגדולה. אנשים מאמינים, חיים את חייהם באמונה שמהלכים גדולים נועדו ללמד אותנו משהו. לכן, כדי לעבור את התקופה הזו, אנחנו צריכים לשאול את עצמינו, מה אנחנו צריכים ללמוד מכל זה? כדי לנסות לענות על השאלה הזו, אני מתבססת על ספרו של נתנאל אלינסון, קיצור תולדות הישראליות (הוצאת ידיעות ספרים, 2021). מהרגע בו הפכה משפחת יעקב אבינו לעם ישראל, התאפיין העם בחלוקה ל-12 שבטים. כל שבט אופיין במזג ותכונות אופייניות, ובהתאם לכך גם קיבל נחלה מסוימת בחלוקת הארץ: שבט שמעון ושבט לוי, שהייתה בהם מידה של קנאות וחתירה לאמת, קיבלו את נחלתם במדבר, מקום בו נמצאים קנאים ומבקשי אמת. שבט יוסף שיודעים לנהל את החומר קיבלו את אזור השרון והשומרון וכן הלאה (וראו עוד בספר קיצור תולדות הישראליות, נ. אלינסון , עמ' 183).
נוסף לכך, לאורך השנים ולאורך ההיסטוריה היהודית, בכל פעם אחרת, נטל שבט אחר את מטה ההנהגה: שמעון ולוי היו בין השבטים הדומיננטיים ביותר בזמן ההליכה במדבר, ראובן וגד הלכו לפני המחנה בזמן כיבוש הארץ וכן הלאה עד ימינו בו האזור שהיה שייך לשבט דן, כלומר אזור מישור החוף, הוא האזור בו מתגוררת רוב אוכלוסיית המדינה ובו מתנהלת רוב הפעילות הכלכלית של המדינה. ניכר שהתרבות היהודית רוויית המחלוקות, אינה רואה בריבוי השבטים או הדעות בעיה או דרך בדיעבדית. להפך, היא רואה בהם דרך לכתחילה. היכולת היהודית להכיל מגוון של דעות באה מתחילה בפסוק בקהלת שקבע "לכל זמן ועת תחת השמיים" (קהלת ג', א') וממשיכה לכל אורך מסורת הפסיקה: "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין? שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו (עדויות א', ה').
ריבוי הדעות מוזכר לחיוב גם במערכת היחסים שבין ר' יוחנן לריש לקיש (בבא מציעא פ"ד ע"ב) המובאת כאן בתרגום חופשי: 'מת רבי שמעון בן לקיש. היה ר' יוחנן מצטער אחריו הרבה. אמרו רבנן: מי ילך להניח דעתו? – ילך ר' אלעזר בן פדת, ששמועותיו מחודדות. בא וישב לפניו. כל מה שהיה ר' יוחנן אומר, אמר לו: תניא דמסייע לך. אמר לו ר' יוחנן: אתה כבן לקיש? בן לקיש, כשהייתי אומר דבר, היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות, ואני תירצתי לו עשרים וארבעה תירוצים, והעניין נתרווח מאליו. ואתה אומר: תניא דמסייע לך? וכי איני יודע שיפה אמרתי? עמד וקרע בגדיו, ובכה ואמר: היכן אתה בן לקיש!'.
גם חיים נחמן ביאליק בתקופה מאוחרת הרבה יותר התייחס ליופי המתגלה בריבוי הדעות: "אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים. אנו יודעים כי מאז ומעולם היינו מחולקים לשנים-עשר שבטים. לאילן שלנו היו הרבה ענפים והם נשאו הרבה פירות, וטוב לאילן שענפיו מרובים. אבל במה דברים אמורים, אם גם שרשיו מרובים, ולפיכך חושב אני לחסרון גדול, אילו לא היינו מרובי פרצופים כל-כך והיה לנו רק פרצוף אחד. מובן, שצריכה להיות נשמה אחת ולב אחד, אבל ככל אשר ירבו אברינו וענפינו כן יגבר כוחנו, ולא הייתי רוצה כלל וכלל שיבטל לא רק אחד מששים, אלא אפילו אחד מאלף מהאומה; להפך, כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף ישא את פריו, אבל על כל הענפים להתחבר לגזע אחד" (תחיית הספרדים, חיים נחמן ביאליק בהסתדרות "חלוצי המזרח" בירושלים, אדר תרפ"ז).
אם כן מה השתבש באופן נורא כל כך במחלוקות האחרונות? נראה שהשמאל והימין פספסו שניהם את המטרה. השמאל הפוליטי והכלכלי מבוסס על התפיסה המרקסיסטית, זו שרואה את העולם בחלוקה מופשטת למדכאים ומדוכאים. לפי תפיסה זו, ההיסטוריה היא תוצאה של מאבקי כוחות, הנמשכים ללא הרף ומעצבים את מראה החברה. לכן, מאבקים הם חלק הכרחי בחיי האנושות, בלעדיהם לא תהיה התקדמות. זו הסיבה מדוע לרוב נראה את השמאל יותר יוצא למאבקים פוליטיים. מנגד, תפיסה כזו נוטה להחריב את עצמה מבפנים במין חוסר שקט עקבי המוביל למסע טהרנות בלתי נגמר, החל מסופה של המהפכה הצרפתית שנגמרה בעריפת הראשים של מי שהובילו אותה בתחילה ועד ימנו אנו, בהם מעולם לא נבחר ראש סיעת העבודה שנית לאחר שהפסיד.
הימין לעומת זאת, נוטה להיות שמרן בהתנהלותו. כתפיסה פוליטית, שמרנות מעדיפה את מה שקיים על פני מה שחדש או אידיאלי. לפי תפיסה זו חרויות הפרט מבוססות על הסדרים פוליטיים וחברתיים ולא זכות טבעית מולדת של האדם כפי שטוענת התפיסה הליברלית. ולכן ערך החירות מתפתח מתוך שינויים חיוביים בהסדרים הפוליטיים הקיימים. כתוצאה מכך, הימין השמרני נוטה פחות להפגנות ובאופן כללי ניתן לומר כי הוא לרוב פאסיבי בהתנהגותו הפוליטית. מנגד, שמרנות רבה מידי עלולה להביא לידי קיפאון ופסיביות ועלולה לגרום לקבלת המצב כפי שהוא, ללא יכולת או רצון לשנות אותו, כמו הנאמנות למנהיג למרות שכשל בכישלון הבטחוני הגדול ביותר שקרה מאז קום הדינה.
לו היו משכילים הצדדים הפוליטיים החברתיים לתעל את המאבק ביניהם היו שניהם מרוויחים מכך. השמאל היה לומד לתת יותר מקום לאנשי הימין בהגה ההנהגה, הוא היה מרוויח סבלנות ואורך רוח שהייתה מונעת ממנו את המרוץ המטורף אחרי הערך הבא. הימין לעומת זאת, היה לומד את האקטיביות הפוליטית והיה עובר לעמדת יזימה במקום להישאר כמגיב. האם נוכל עדיין לתקן זאת?
