אני רוצה לדבר על גדי אייזנקוט. אחרי שהבן שלו נפל בעזה, למחרת נפל גם האחיין שלו, ועכשיו עוד אחיין נוסף. זה מאוד קשה. כמובן שאנחנו מזדעזעים לשמוע על דבר כזה שקורה בתוך משפחה אחת. זה קשה מאוד, וזה שולח אותנו לחשבון נפש ולשאול: מה קורה? איפה אנחנו עומדים ביחס לכל זה?
כשיש משא ומתן על נושא מסוים, הדרך לדעת שהמשא ומתן הצליח היא כששני הצדדים לא לגמרי מרוצים. כל צד מוותר קצת, עושה חישוב מחדש, חושב שאולי היה יכול להשיג יותר. אז יודעים שהמשא ומתן הצליח.
2+אותו דבר לגבי חוק הגיוס. ברור לנו שמשהו צריך להשתנות. יש לי ילדים שיושבים בישיבה. הבן שלנו קיבל צו ראשון, כמובן שהוא הלך. אנחנו מבינים שיש צורך לדייק, להבין מי באמת לומד תורה, ומי אולי לא.
אני אומרת שצריך לנהל משא ומתן אמיתי, כי ברור שלא יהיה מצב של "100% מול 0%". זה לא ריאלי. צריכים להיות כנים, גם מהצד של הישיבות – לעשות ניקוי אורוות ולבחון מי באמת לומד ומי לא. ומהצד השני, חשוב להבין שהתורה היא מגן רוחני למדינה, ואסור לפגוע במגן הרוחני הזה.
2+כולנו צריכים לזוז קצת מאזור הנוחות שלנו. אני יודעת שזה נושא רגיש מאוד לדבר על הגיוס, אבל אחרי ששמעתי על גדי אייזנקוט ומה שהוא ומשפחתו עברו – זה מכה חזק. הוא אולי מפורסם, אבל יש עוד משפחות כאלה שעברו חוויות דומות. אי אפשר להמשיך כך.
אנחנו במצב מלחמתי. צריך למצוא פתרונות אמיתיים, חכמים, שיבטיחו ששני הצדדים יהיו גם קצת מרוצים וגם קצת לא מרוצים.
