המלחמה שפרצה בין רוסיה לאוקראינה לפני כמעט 3 שנים, הפכה מהר מאד למרכז השיח בעולם המערבי. במשך תקופה ארוכה הסולידריות לרוב עם אוקראינה, לעומת האנטגוניזם כלפי רוסיה, היו בראש הכותרות ולא רק בעיתונות, אלא גם בשיח בין אנשים. במדינות רבות ברחבי העולם אורגנו צעדות תמיכה באוקראינה, שנתפסה אז, כמו היום, כאנדרדוג מובהק במלחמה עם המעצמה הרוסית.
כאמור, מאז חלפו כמעט 3 שנים. התקשורת כמעט שאינה מתעסקת במלחמה, למעט דיווחים על אירועים משמעותיים וניסיונות אחת לתקופה לתווך לציבור בעולם תמונת מצב על ההתרחשויות, על אף שלרוב היא תהיה לא מדויקת בשל היעדר המידע, הדיסאינפורמציה והניסיונות של שתי המדינות לשווק את הצלחותיהן, בין אם הן אמיתיות ובין אם לא, לתקשורת.
על אף שהמספרים במלחמת רוסיה-אוקראינה עצומים, כאשר לפי הערכות נהרגו ונפצעו במהלכה יותר ממיליון בני אדם, התקשורת המערבית וגם זו הערבית לא אובססיבית להתרחשויות. לעומת זאת, המלחמה שפרצה בין ישראל לעזה, לבנון, תימן ושאר הפרוקסיז האיראניים במרחב המזרח התיכון – מצליחה לתפוס מדי יום את הקשב של העולם הערבי, גם למעלה משנה לאחר פרוץ המלחמה, ולמרות שהמספרים כאן משמעותיים הרבה פחות מהמספרים במלחמת רוסיה-אוקראינה.
3+בכתבה זו ובכתבות נוספות ננסה להתחקות אחר התקשורת בעולם הערבי, שעוסקת באובססיה יוצאת דופן בהתרחשויות בישראל, בעזה ובלבנון. לא נפלא מעינינו שגם התקשורת המערבית עוסקת במלחמה, אך בעוד לעולם המערבי ישנם לא מעט נושאים נוספים, מעניינים יותר או פחות לעסוק בהם, בתקשורת הערבית ההתעסקות במלחמה הפכה לאובססיה שראויה לבדיקה.
ראשית, אין ספק כי נוכחותה של ישראל במזרח התיכון והעימותים שבהם היא נמצאת מול אויבותיה, נחשבים לנחלת הכלל באזור. הנוכחות הישראלית מוסיפה לא מעט פלפל, בטח לאור היותה הדמוקרטיה הכמעט יחידה במזרח התיכון כולו, שבו יש לפי רוב ההגדרות 15 מדינות. באופן טבעי, נוכחות של מדינה דמוקרטית, מורכבת פוליטית וצבאית, באזור דיקטטורי עם רזומה לא מחמיא – יוצרת חיכוכים ועימותים. ההתנהלות הישראלית באזור עשויה להוות מבחינתן של שאר המדינות "אצבע בעין" לשיטה שבה הן מאמינות שיש להתנהל.
אחד הדברים שמרבית האזרחים בישראל מתקשים להבין ולקבל, הוא היעדר התמיכה האוטומטית של העולם כולו, אפילו זה הערבי, בישראל שלאחר השבעה באוקטובר. מבחינתם, ובצדק, אף מדינה לא אמורה לסבול נוכחות טרוריסטית בגבולותיה, בטח לא כשמדובר בזרועות של משהו גדול יותר ומסוכן יותר – הרפובליקה האסלאמית של איראן, שהייתה רוצה לראות בהשמדתה של ישראל, ופועלת בכל כוחה כדי לממש את כוונותיה.
ואכן, אם נשים רגע בצד את העולם המערבי, בעולם הערבי נערכו מיד לאחר השבעה באוקטובר מאות צעדות והפגנות ראווה נגד ישראל, במדינות כמו עיראק, קטאר, לבנון, תימן, תוניס, עומאן, מרוקו, ירדן ומצרים, למרות שחלקן שומרות על קשרים דיפלומטיים מסוימים עם ישראל. במבט ראשון, ההפגנות הללו נתפסות בעינינו כצורמות ומרושעות, ומעניקות תחושה שלא משנה מה תעשה ישראל או מה יעשו לה – היא תמיד תהיה אשמה.
3+ואולם, בדרכנו להבין את האובססיה הערבית להתרחשויות בישראל, צריך לזהות את שורש השנאה כלפי ישראל בעולם הערבי. אין ספק כי ההפגנות הללו מייצגות תחושות פנימיות עמוקות יותר, אחת מהן נובעת למשל מהאופן שבו נוהגת ישראל מאז 1967. בעיני העולם הערבי, שנה זו מהווה נקודת מפנה משמעותית ביחס לישראל שאותה הם עשויים לכנות "הכיבוש הציוני", לעיתים כדי להימנע מהזכרת שמה של ישראל ומתוך כך להכיר בקיומה.
אם נסכם בינתיים את הסיבות האפשריות לאובססיה הערבית כלפי ישראל, אפשר למנות כמה נקודות. הראשונה – הדומיננטיות הישראלית במזרח התיכון, לעומת מרבית מדינות האזור שנחשבות לדיקטטוריות. מדינות אלו על תושביהן, נאלצות לצפות בכיליון עיניים במדינה השנואה עליהם מגיעה להישגים משמעותיים מהם בכל פרמטר אפשרי – פוליטי, צבאי, כלכלי ועוד.
היותה של ישראל "מעצמה" דמוקרטית באזור מלא בדיקטטורות, מייצר כלפיה תסכול – שבא לידי ביטוי בהתעסקות אובסיסית בפעולותיה של ישראל, במעשיה – ובסיכויים שלה, אולי אולי, ליפול ביום מן הימים. גם מערכות התקשורת, שלא נחשבות לחופשיות, רואות בישראל איום אידיאולוגי ומוסרי לאמונות של השלטונות במדינותיהן – והן עושות הכל כדי לעצב את התודעה המקומית נגד ישראל.
בהקשר הזה, ראו לדוגמה את ערוץ "אל-ערביה" הסעודי. הניסיון של הערוץ להוות כלי תקשורת אלטרנטיבי למתחרה המשמעותי ביותר שלו – אל-ג'זירה, גובה ממנו מחירים בעולם הערבי המיושן, שמכנה אותו לעיתים קרובות "הערוץ הציוני". וממילא, כאשר זו ההתנהלות של כלי תקשורת בעולם הערבי – קל יותר להבין מדוע גם על כלי התקשורת בישראל יש לחץ לנהוג בהתאם לכללים "בשכונה" – ולא להחליש את כוחה באמצעות התקשורת.
3+הנקודה השניה – הסכסוך הישראלי-פלשתיני הפך עם השנים לנושא חם במיוחד בעולם הערבי בכלל ובתקשורת בפרט. כל עימות עם ישראל, נתפס מבחינתם כאירוע משמעותי שדורש התייחסות, הזדהות – והפעלה מלאה של כל הטריגרים שנוגעים לצדק הערבי.
הנקודה השלישית – השפעתה של איראן על התקשורת, בייחוד במדינות פרו-איראניות. הרצון לראות את ישראל מושמדת ביום מן הימים, מתדלק את השנאה במדינות אלו נגד ישראל ומעניק לתקשורת דחף של אנרגיות להעצים את השנאה נגד ישראל בשל פעולותיה באזור. ייתכן כי הרצון הפנימי החבוי שלהם הוא להסלים את האזור כולו – עד למימוש איומיה של איראן.
אם נתמצת את הכתבה לכדי פסקה, אפשר להניח כי האובססיה נובעת בין היתר מאותן אידיאולוגיות פוליטיות ורגשיות, שנוגעים מבחינתן של מדינות אלו – על תושביהן וכלי התקשורת שבהן – לא רק לישראל-עזה-לבנון, אלא גם לחיים האישיים והפנימיים שלהם. בכתבות הבאות נצלול עוד לפסיכולוגיה הערבית וננסה להתחקות אחר סיבות והסברים נוספים לשאלת האובססיה.
